ההרצאה שלי: כלכלת המשפחה באתיופיה - מה אנחנו יכולים ללמוד מהם?

 

בקתת מגורים בשבט בעמק האומו בדרום אתיופיה

חצי השעה הראשונה בהרצאה שלי בזום: כלכלת המשפחה באתיופיה - מה אנחנו יכולים ללמוד מהם? הייתה מוצלחת. 

הגענו לעשר הדקות האחרונות, שבהן היו המשתתפים אמורים לשאול שאלות ולענות על השאלה: מה הם למדו מהאתיופים? 

כשניסיתי להעביר אותם ממצב השתקה למצב בו הם יכולים לדבר, השתקתי בטעות את עצמי. 

נוצרה תקלה טכנית שמנעה מהמשתתפים לשמוע אותי. 

עשר הדקות בוזבזו על ניסיונות לאתר את התקלה. 

מכיוון שאת הנעשה אין להשיב, החלטתי לכתוב כאן את מה שהתכוונתי להגיד בדיון, כלומר: מה אני למדתי על כלכלת המשפחה מהאתיופים שבאתיופיה? 

משתתפים בהרצאה המעוניינים לספר מה למדו מוזמנים להגיב לפוסט.

מה למדתי מהאתיופים על כלכלת המשפחה?

לא מוציאים יותר ממה שיש

העקרון הבסיסי בכלכלת המשפחה הוא לא להוציא באופן עקבי יותר מההכנסות.

נתקלתי בלא מעט יחידים ומשפחות בישראל, שהוציאו יותר ממה  שהרוויחו. את הפער בין ההכנסות וההוצאות סגרו באמצעות הלוואות. 

בהרבה מקרים זה הסתיים לא טוב.

העקרון הזה נכון גם ברמה של חברות ומדינות. כמו במשפחות, גם בהקשרים הרחבים יותר של חברות ומדינות, לפעמים מוציאים יותר מההכנסות על מנת לקדם יוזמות שעשויות להביא להכנסות גבוהות יותר בעתיד. 

אתיופיה אינה מוציאה יותר מטבע זר ממה שהיא יכולה להוציא משום שההכנסות שלה מיצוא אינן גדולות. היא מוציאה מטבע זר בעיקר למוצרים בסיסיים שאין מנוס מרכישתם. 

יש מדינות שמוציאות יותר ממה שמצבן הכלכלי מאפשר להן להוציא וקורסות כלכלית. הדוגמה הקלאסית היא ארגנטינה (לא כולל את ניהול הכלכלה על ידי הנשיא הנוכחי חאבייר מיליי). 

זה נכון גם לגבי מדינות אחרות. גם לגבי ישראל בתקופות שבהן היה שר אוצר פוליטי, שכלכלת מדינת ישראל לא עניינה אותו והתמקד באינטרסים פוליטיים. במקרה של ישראל מדובר בשלושה שרי אוצר כאלה: יורם ארידור, ישראל כץ ובצלאל סמוטריץ.

יוצאי אתיופיה בישראל

מניסיוני ביעוץ בכלכלת המשפחה ליוצאי אתיופיה ראיתי לרוב דפוסי התנהלות דומים להתנהלות של ממשלת אתיופיה ואזרחיה שפגשתי. 

גם יוצאי אתיופיה בישראל לרוב מנסים לא להוציא יותר מההכנסות שלהם.

השכלה היא מפתח להצלחה

כתייר באתיופיה ראיתי שמי שמסוגל לתקשר עם תיירים מתמודד טוב יותר עם האתגרים הכלכליים. 

ידיעת השפה האנגלית היא החשובה ביותר. 

השכלה של יוצאי אתיופיה בארץ

כמי שהתנדב כמה שנים ב"עולים ביחד" ליוויתי כמנטור יוצאי אתיופיה אקדמאים והייתי שותף לתהליכי בחירה של המתקבלים לקורסים שיעזרו להם להשתלב בתפקיד הולם. 

חרף כל המאמצים של רבים וטובים בנושא זה יש עדיין קשיים בקבלת עולי אתיופיה לתפקידים הההולמים את קישוריהם.

מי שיוזם ומתאמץ מקדם את סיכוייו להצליח

הדוגמה הבולטת ביותר באתיופיה בה נתקלתי היה צעיר מקומי באחד השבטים בדרום (לא בעמק האומו, אלא משבט במצב טוב יותר). 

כשהגענו לכפר רבים ניסו למכור לנו מוצרים. 

גם אותו צעיר שדובר אנגלית. בערב נסענו למלון מחוץ לכפר. 

היחיד שהגיע למלון על מנת למכור את המוצרים שלו היה אותו צעיר. 

אין ספק, שהנחישות והמאמץ מגדילים את סיכוייו לצאת מהעוני.

יוצאי אתיופיה מרשימים שזכיתי ללוות או לקבל לקורס 

לאחד מהם שראיינתי, במסגרת בקשה שלו להתקבל לקורס פסיכומטרי ייעודי ליוצאי אתיופיה, הקדשתי פוסט מיוחד: ממצוקה להצלחה. 

את השנייה, סטודנטית מצטיינת, שליוויתי כמנטור, הערכתי מאוד. גם היא הצליחה למרות נקודת התחלה קשה במיוחד.

ממצוקה להצלחה

 

כולנו פוגשים אנשים שהצליחו מקצועית וכלכלית, חרף רקע כלכלי ולפעמים גם משפחתי קשה.

יועצים לכלכלת המשפחה עשויים להיתקל ביותר מקרים כאלה. 

יש לי כבוד רב לאנשים האלה. נקודת ההתחלה שלי הייתה הרבה יותר טובה ולכן היה לי יותר קל. 

הכתבה שקראתי בוואלה על אליעזר אדר, שיאן  הטיסות המבצעיות בצה"ל, שהלך לעולמו בגלל מחלת הסרטן מתארת דוגמה לאדם כזה, שעבר ילדות עם מצוקה כלכלית קשה בבלארוס. 

על פי הכתבה, שאף מגיל צעיר להיות טייס. לפני גיוסו לצה"ל מטרתו הייתה להיות טייס קרב. כהתבקש לכתוב שלושה תפקידים חלופיים במקרה שלא יתקבל לקורס טייס. כתב: "טייס קרב",  "טייס קרב", "טייס קרב". כנשאל: "ואם לא תהיה טייס קרב?" ענה: "אז אהיה טייס קרב". 

אי אפשר שלא להעריך אנשים הם כל כך נחרצים בהשגת מטרה. גם אם ייכשלו ינסו שוב ושוב עד שישיגו אותה.

כבר שמעתי משהו דומה קודם

לפני מספר שנים התנדבתי בארגון "עולים ביחד". ביקשו ממני להשתתף במיון מועמדים לקורס הכנה למבחן הפסיכומטרי, שיועד ליוצאי אתיופיה בלבד. הקורס היה ביוזמה משותפת של האוניברסיטה העברית בירושלים ו"עולים ביחד". 

התבקשנו לשאול כל מועמד: "מה תעשה אם תגמור את הקורס ותיכשל במבחן הפסיכומטרי?"

אחד המועמדים, צעיר יוצא אתיופיה עם רקע קשה במיוחד, שסיים שירות צבאי ביחידה קרבית, ענה: "אז אלמד לבד ואגש שוב לבחינה הפסיכומטרית ואעבור אותה". "ואם גם בפעם השנייה לא תעבור?" הקשיתי עליו. "אז אגש שוב עד שאעבור" ענה לי הצעיר. 

להיות מאורי בניו זילנד

איור משנת 1784 של צ'יף מאורי מקועקע
מקור התמונה: ויקיפדיה

בפוסט הקודם עסקתי מעט בנושא של להיות חסר בית באוקלנד. כמובן שלהיות מאורי עם קורת גג בניו זילנד בדרך כלל עדיף על פני המצב של חוסר בית.

בלוג זה עוסק בכלכלת המשפחה ולכן יתמקד בשאלת המפתח של המשמעות הסוציו-אקונומית של להיות מאורי בניו זילנד.

שני עקרונות רלוונטיים לנושא זה הוצגו בפוסטים קודמים והם תקפים גם לגבי פוסט זה:

1. יש קשר בין התנהלות כלכלית לבין תרבות.
פוסט המדגים טענה זאת: באלי: על שמות והתנהלות כלכלית.

2. עשוי להיות קשר סטטיסטי בין השתייכות לקבוצה אתנית לבין מצב סוציו-אקונומי.
פוסט המדגים טענה זאת: אפליה תעסוקתית זה לא רק אי קבלה לעבודה.

מאורים על קצה המזלג

המאורים הם בני האדם הראשונים שהגיעו לניו זילנד. הם הגיעו מאיי פולינזיה בין השנים 1250 ל-1300. השפה שלהם היא שפה פולינזית הקרובה לשפה המדוברת בטהיטי ובהוואי.
לא הייתה להם שפה כתובה ולכן את ההיסטוריה שלהם הם מנסים להעביר מדור לדור באמצעות תמונות מגלופות מעץ. 

בהקשר הנוכחי "קצה המזלג" הוא תקציר פרטים עיקריים. בהקשר אחר היו מאורים על קצה המזלג של מאורים אחרים, בהנחה שהשתמשו במזלגות. בעבר מאורים נהגו לאכול מאורים משבטים אחרים. גם כמה אירופאים מאנשיהם של ג'ימס קוק ואבל טסמן סיימו את דרכם בסיר מאורי.

על פי הויקיפדיה, יש היום מעט פחות מ-650 אלף מאורים בניו זילנד.
בניו זילנד חיים קצת פחות מ-4.5 מיליון תושבים.

האחים טמאקי

שני האחים טמאקי הם מאורים עם חזון. החזון שלהם היה להציג את התרבות המאורית לתיירים. אחד האחים מכר את אופנוע ההארלי דוידסון שלו. הם קנו מיניבוס קטן והסיעו תיירים למופע תרבותי מאורי באחד הכפרים. 

כשהשתתפנו השנה במופע כזה כבר היו להם 150 עובדים והמופע מתקיים בכמה מקומות בניו זילנד. 

המופע כולל טקס קבלת התיירים באמצעות ריקוד לוחמים מאורי בהשתתפות צ'יפים של שבטים אורחים (האוטובוסים) המסמנים באופן טקסי שבאו למטרות שלום ולא למטרות לחימה.
רואים ומשתתפים בהדגמות של אורח החיים בכפר מאורי, רואים ושומעים מופע ומסיימים בארוחה מסורתית.

כמו מופעי תיירים בארצות אחרות, יש במופע המאורי מסחור ולא הייתי חותם על אוטנטיות מלאה.

היחס לילידים

כפתור הפנינה, סרטו הדוקומנטרי של הבמאי הצ'יליאני פטריסיו גוזמן מתאר את אחד הפרקים הקשים בהיסטוריה של צ'ילה: השמדת הילידים האינדיאניים בפטגוניה. בארה"ב היו קצת יותר רחמנים וריכזו את הילידים האינדיאנים בשמורות.
גם האוסטרלים, שכניהם של הניו זילנדים, לא ממש הצטיינו ביחסם לילידים האבוריג'ינים.

הניו זילנדים מתייחסים אחרת לילידים המאורים. הם מנסים לשמר את התרבות המאורית ולשלב את הילידים בחברה. שמות מקומות הם שמות מאורים. המאורית היא שפה רשמית בנוסף לאנגלית. הסברים כתובים באנגלית ובמאורית. אגדות וסיפורים מאורים המתייחסים למקומות כתובים בהם באופן מפורט. במוזיאונים מוצגת התרבות וההיסטוריה של המאורים.
באופן פורמאלי המאורים נהנים מאוטונומיה תרבותית ומשולבים בחברה כאזרחים שווים לאזרחי ניו זילנד הלבנים.

המאורים בראיה פחות אופטימית

לפני כשנה צפיתי בסרט המבוסס על מקרה אמיתי. הסרט עוסק באלוף שחמט ניו זילנדי שהוא מאורי וגם סובל ממחלת נפש. לאחר ששוחרר מבית חולים הוא חולם על ללמד ילדים שחמט ולהביא אותם לזכייה בתחרות ארצית.
החברה המאורית בה הוא חי מתוארת כחברה של עוני, פשיעה ואלימות.

בספרה של שפרה הורן חוויה ניו זילנדית היא מצטטת נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בניו זילנד. על פי הנתונים כ-50% מהאסירים הם מאורים.  מהנתונים הלא מדויקים בפסקה קודמת בפוסט זה, קל לראות ששיעור המאורים באוכלוסייה הוא כ-15%. הרבה פחות משיעור האסירים.

נתיב ההתנגדות המינימאלית

בפסקה זו אתאר את ההתרשמות שלי. שלא כמו שפרה הורן, המתגוררת חלקית בניו זילנד, אני הייתי תייר לזמן קצר ולכן ההתרשמות שלי עלולה להיות לא מדויקת, שלא לומר מוטעית. קוראים שמכירים טוב ממני את ניו זילנד מוזמנים לשלול או לחזק את ההבחנות שלי.

הכותרת היא תרגום חופשי של הביטוי האנגלי Path of Least Resistance. זהו למשל האופן בו זורמים מים.

Path of Least Resistance מתאר גם את ההתרשמות שלי מעבודת מאורים בניו זילנד: הם עובדים בעבודות בתוך או סביב הקהילה המאורית, למשל מעורבים בהדגמת התרבות או הכנת האוכל במופע של החברה של האחים טמאקי או מדריכים במוזיאון מאורי. רוב המאורים האחרים בהם נתקלתי עבדו בעבודות פשוטות שהשכר עליהן הוא בדרך כלל נמוך.

בחירת עבודה בתוך הקהילה או עבודה פשוטה היא Path of Least Resistance. 
אין ספק שכשהעבודה היא בתוך הקהילה יש למאורי יתרון על פני אדם שאינו שייך לקהילה.
על העבודות הפשוטות עם שכר נמוך אין "קופצים" רבים ולכן גם היא סוג של Path of Least Resistance.

מדוע לא להתמודד על תפקידים בכירים יותר או תפקידים מחוץ לקהילה?
התשובות לזה עשויות להיות פחות השכלה, ניסיון או כישורים ו/או אפליה תעסוקתית.
יש כאלה שאחרי שהם חווים אפליה תעסוקתית לפעמים "מרימים ידיים" ומסתפקים בתפקיד המחייב כישורים פחותים ממה שיש להם.
פחות ניסיון עלול לנבוע גם מאפליה תעסוקתית. השכלה פחותה עלולה לנבוע גם מנקודות התחלה טובה פחות בגלל מצב סוציו-אקונומי.

מעבר לניו זילנד ולמאורים

המאורים בניו זילנד אינם הקהילה היחידה בעולם, שאחוז גבוה יחסית מהחברים בה עובדים בקהילה או בעבודות פשוטות.

גם במדינת ישראל אפשר לראות קבוצות אוכלוסייה עם דפוסים דומים. אחת מהקבוצות האלה היא עולי אתיופיה. 
העולים מגיעים מתרבות אחרת, מנקודת התחלה סוציו-אקונומית פחות טובה וללא קשרים. ההתרשמות שלי היא שגם יש מקרים בהם הם סובלים מאפליה תעסוקתית.   

בפוסט קודם התייחסתי להרצאתו של פרופ' וינסנט אושינו בכנס של הפורום הישראלי לגיוון בתעסוקה. אושינו הוא פרופסור באוניברסיטת Ohio State, שאפליה תעסוקתית היא תחום המחקר שלו.
פרופ' אושינו, ציין שמכסות תעסוקה לאוכלוסיות מופלות לרעה אינן פיתרון מספיק. חשוב שגם אחוז סביר מהם יהיו במדרגים גבוהים בהיררכיה. כך למשל, לא מספיק להעדיף אוכלוסיה מופלית לרעה בעבודות ניקיון עד למילוי המכסה. 

החזון של עמותת עולים ביחד הוא לעזור לעולים שמצליחים להגיע ללימודים אקדמיים להשתלב בחברה ובעבודה בתפקידים הולמים.
כמתנדב בעמותה התורם תרומה צנועה לקידום החזון, אני מתרשם שזה לא רק חזון אלא גם מתבצעים צעדים מעשיים בכיוון.