ההרצאה שלי: כלכלת המשפחה באתיופיה - מה אנחנו יכולים ללמוד מהם?

 

בקתת מגורים בשבט בעמק האומו בדרום אתיופיה

חצי השעה הראשונה בהרצאה שלי בזום: כלכלת המשפחה באתיופיה - מה אנחנו יכולים ללמוד מהם? הייתה מוצלחת. 

הגענו לעשר הדקות האחרונות, שבהן היו המשתתפים אמורים לשאול שאלות ולענות על השאלה: מה הם למדו מהאתיופים? 

כשניסיתי להעביר אותם ממצב השתקה למצב בו הם יכולים לדבר, השתקתי בטעות את עצמי. 

נוצרה תקלה טכנית שמנעה מהמשתתפים לשמוע אותי. 

עשר הדקות בוזבזו על ניסיונות לאתר את התקלה. 

מכיוון שאת הנעשה אין להשיב, החלטתי לכתוב כאן את מה שהתכוונתי להגיד בדיון, כלומר: מה אני למדתי על כלכלת המשפחה מהאתיופים שבאתיופיה? 

משתתפים בהרצאה המעוניינים לספר מה למדו מוזמנים להגיב לפוסט.

מה למדתי מהאתיופים על כלכלת המשפחה?

לא מוציאים יותר ממה שיש

העקרון הבסיסי בכלכלת המשפחה הוא לא להוציא באופן עקבי יותר מההכנסות.

נתקלתי בלא מעט יחידים ומשפחות בישראל, שהוציאו יותר ממה  שהרוויחו. את הפער בין ההכנסות וההוצאות סגרו באמצעות הלוואות. 

בהרבה מקרים זה הסתיים לא טוב.

העקרון הזה נכון גם ברמה של חברות ומדינות. כמו במשפחות, גם בהקשרים הרחבים יותר של חברות ומדינות, לפעמים מוציאים יותר מההכנסות על מנת לקדם יוזמות שעשויות להביא להכנסות גבוהות יותר בעתיד. 

אתיופיה אינה מוציאה יותר מטבע זר ממה שהיא יכולה להוציא משום שההכנסות שלה מיצוא אינן גדולות. היא מוציאה מטבע זר בעיקר למוצרים בסיסיים שאין מנוס מרכישתם. 

יש מדינות שמוציאות יותר ממה שמצבן הכלכלי מאפשר להן להוציא וקורסות כלכלית. הדוגמה הקלאסית היא ארגנטינה (לא כולל את ניהול הכלכלה על ידי הנשיא הנוכחי חאבייר מיליי). 

זה נכון גם לגבי מדינות אחרות. גם לגבי ישראל בתקופות שבהן היה שר אוצר פוליטי, שכלכלת מדינת ישראל לא עניינה אותו והתמקד באינטרסים פוליטיים. במקרה של ישראל מדובר בשלושה שרי אוצר כאלה: יורם ארידור, ישראל כץ ובצלאל סמוטריץ.

יוצאי אתיופיה בישראל

מניסיוני ביעוץ בכלכלת המשפחה ליוצאי אתיופיה ראיתי לרוב דפוסי התנהלות דומים להתנהלות של ממשלת אתיופיה ואזרחיה שפגשתי. 

גם יוצאי אתיופיה בישראל לרוב מנסים לא להוציא יותר מההכנסות שלהם.

השכלה היא מפתח להצלחה

כתייר באתיופיה ראיתי שמי שמסוגל לתקשר עם תיירים מתמודד טוב יותר עם האתגרים הכלכליים. 

ידיעת השפה האנגלית היא החשובה ביותר. 

השכלה של יוצאי אתיופיה בארץ

כמי שהתנדב כמה שנים ב"עולים ביחד" ליוויתי כמנטור יוצאי אתיופיה אקדמאים והייתי שותף לתהליכי בחירה של המתקבלים לקורסים שיעזרו להם להשתלב בתפקיד הולם. 

חרף כל המאמצים של רבים וטובים בנושא זה יש עדיין קשיים בקבלת עולי אתיופיה לתפקידים הההולמים את קישוריהם.

מי שיוזם ומתאמץ מקדם את סיכוייו להצליח

הדוגמה הבולטת ביותר באתיופיה בה נתקלתי היה צעיר מקומי באחד השבטים בדרום (לא בעמק האומו, אלא משבט במצב טוב יותר). 

כשהגענו לכפר רבים ניסו למכור לנו מוצרים. 

גם אותו צעיר שדובר אנגלית. בערב נסענו למלון מחוץ לכפר. 

היחיד שהגיע למלון על מנת למכור את המוצרים שלו היה אותו צעיר. 

אין ספק, שהנחישות והמאמץ מגדילים את סיכוייו לצאת מהעוני.

יוצאי אתיופיה מרשימים שזכיתי ללוות או לקבל לקורס 

לאחד מהם שראיינתי, במסגרת בקשה שלו להתקבל לקורס פסיכומטרי ייעודי ליוצאי אתיופיה, הקדשתי פוסט מיוחד: ממצוקה להצלחה. 

את השנייה, סטודנטית מצטיינת, שליוויתי כמנטור, הערכתי מאוד. גם היא הצליחה למרות נקודת התחלה קשה במיוחד.

הרצאות יחודיות שלי

בפוסט הרצאות וסדנאות שלי - נכון לפברואר 2024 הצגתי באופן שיטתי את רשימת ההרצאות שלי ואת עצמי. 

בפוסט זה הגישה שלי שונה. היא מזכירה קצת את הגישה שלי בפוסט שכותרתו היא: שלוש הרצאות יוצאות דופן. 

גם בפוסט זה אתייחס רק להרצאות ייחודיות שלי, שכנראה אין מרצים אחרים המרצים על אותו נושא. 

ההבדל בין פוסט זה לפוסט שנכתב בשנת 2019 והוזכר כאן הוא שהייחוד של ההרצאות אליהן מתייחס הפוסט הנ"ל הוא במשתתפי ההרצאה. 

בפוסט זה אתייחס להרצאות המתאימות למגוון רחב של משתתפים והייחוד הוא בנושאים. 

ברידג' כראי החיים

אני מורה לברידג' ומרבה לכתוב על ברידג': בבלוג שלי, באתר Jokopost, בויקיפדיה העברית ובמסגרות נוספות. כתבתי גם ספרי ברידג'. 

בהרצאה איני מלמד ברידג'. אני מתאר את הדימיון בין ברידג' לתחומי ידע אחרים רבים ומגוונים.

כך למשל, אני מתאר את הדומה בין דפוסי זוגיות בחיים לבין דפוסי שותפות בברידג'.

דוגמה אחרת הן הטיות קוגניטיביות המשפיעות על קבלת החלטות שלנו כמעט בכל תחום. 

אני מתאר את הביטוי של אותן הטיות בתחומים אחרים ואחר כך את הביטוי של אותה הטיה במשחק הברידג'. 

אני מדבר על משחק בכלל וברידג' בפרט כפעילות יצירתית.

אני מדבר גם על ניהול סיכונים בחיים ובמשחק הברידג'.

אני מדבר על תועלות משחק הברידג' למשחקים אותו. 

אני מדבר על שחקני ברידג' עם ביוגרפיה יוצאת דופן ועל מגוון רחב של היבטים אחרים.

הדבר הכי דומה שתוכלו למצוא להרצאה שלי הם חלק מהפוסטים במדור הברידג' שאני עורך וכותב באתר JokoPost.

כלכלת המשפחה במדינות עולם שלישי

ב"עוונותיי הרבים", אני גם נותן יעוצים כלכליים למשפחות וליחידים. 

אציין, שיש כאלה הזכאים ליעוץ ממני ללא תשלום: שורדי שואה, יוצאים בשאלה במסגרת "הלל" והמעגל הראשון של נפגעי המלחמה הנמשכת מאז ה-7 באוקטובר. 

כשטיילתי במדינות עולם שלישי בחרתי להתמקד בהתנהלות הכלכלית של משפחות ויחידים באותן מדינות. 

ראיתי אתגרים כלכליים והתנהלות כלכלית שונים מהותית של משפחות ויחידים ממה שאנחנו מכירים במדינות מפותחות. 

כמוב, שתוכלו למצוא מרצים על אותן מדינות שאני מרצה עליהן המכירים אותן טוב ממני ויכולים לתת עליהן הרצאות, אבל הם לא יתמקדו בהיבט של התנהלות כלכלית של משפחות ושל יחידים שבו אני מתמקד. 

במהלך איסוף המידע הלא קל (בעיקר בעיות של שפה של מרבית המקומיים, שברוב הארצות הללו אינם דוברי אנגלית) על ההתנהלות הכלכלית של משפחות ויחידים, למדתי שלא כל מדינות העולם השלישי שוות. 

יש קשר בין התרבות לבין ההתנהלות הכלכלית. 

כך שבנוסף להיכרות עם התנהלות כלכלית שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים, תלמדו משהו על אותן ארצות, תראו תמונות מעניינות של נופים, אנשים ומקומות ישוב באותן ארצות ותכירו משהו מהתרבויות המקומיות. 

יש הרצאה נפפרדת על כל אחת מהמדינות. 

זה לא ממש מפתיע שרוב משתתפי ההרצאה יודעים מעט מאוד על בהוטן ועל מדגסקר. 

יותר מפתיעה הבורות ביחס לשתי מדינות ענק רב תרבותיות: אינדונזיה ואתיופיה. 

לא נעים להגיד, אבל לפני שאני הגעתי אליהן גם הידע שלי עליהן היה מועט.

להזמנת הרצאה. טלפון: 054-4480616

כלכלת המשפחה בעולם השלישי - ההיבט התרבותי

 

 כיועץ לכלכלת המשפחה, שגם טייל במדינות עולם שלישי, התעניינתי באופן שבו מנהלים המקומיים את כלכלת המשפחה שלהם. 

ברור לגמרי שאופן ניהול כלכלת המשפחה במדינות אלה שונה מהאופן בו מנהלות משפחות במדינות מפותחות את כלכלת.

בנוסף, יש גם הבדלים בהתנהלות במדינות עולם  שלישי שונות כפועל יוצא של התרבות המקומית. 

את המסקנות וההתנסויות שלי ביטאתי בפוסטים בבלוג זה ובהרצאות. 

ההרצאות שלי במוטקה לגילאי 50 פלוס הועלו ל-VOD של האתר.

אני מצרף קישורים לשתי ההרצאות שלי.

חלק א' - בהוטן ואתיופיה 

חלק ב' - אינדונזיה ומדגסקר

כלכלת המשפחה במדינות עולם שלישי: ללא בנק וללא פנסיה

במסגרת הרצאות העשרה שאני מעביר בניתי הרצאה חדשה אותה כבר הרציתי בכמה מקומות. 
ההרצאה עוסקת בכלכלת המשפחה בעולם השלישי. 

כשאנשים מטיילים במדינות אחרות הם מתעניינים בטבע: הרים, אגמים, חופי ים, נהרות, מפלים, צמחים, בעלי חיים וכיו"ב.
הם מתעניינים בתרבות המקומית, בהיסטוריה המקומית, בערים ובכפרים ואולי גם בתושבים ובאורח חייהם.
יש כאלה המעוניינים גם בנופש או בקניות.

גם אני מתעניין בכל הדברים הללו, פרט לקניות.
אני מתעניין גם בדבר נוסף שרוב התיירים לא מתעניינים בו כיצד מנהלים את כלכלת המשפחה באותן מדינות.

כשמגיעים לגרמניה או קנדה, ארצות הברית או שבדיה, ניו זילנד או אנגליה, צרפת או נורווגיה זה לא שונה מהותית ממה שקורה בישראל. כשמגיעים למדינות עולם שלישי ההבדלים בינם ובינינו תהומיים. 

אני דולה כל פיסת מידע בנושא הזה מהמעטים שאני פוגש ומדברים אנגלית. 

את התוצאות אתם יכולים לראות במצגת. קישור: כלכלת המשפחה בעולם השלישי - ללא בנק וללא פנסיה.

הכלכלה האתיופית

ילדים על עגלה עם מיכלי מים

בפוסטים קודמים נגענו מעט גם בנושאים שיש להם השלכות כלכליות כגון: חינוך, תחבורה, כלכלת משפחות שבטי הדרום ועוני. פוסט זה יתמקד בכלכלה האתיופית.

שיירת גמלים למכירה

אתיופיה היא מדינה ענייה. על פי הויקיפדיה היא בין המדינות העניות באפריקה. 
הכלכלה של המתבססת בעיקר על חקלאות. כ-80% מהאתיופיים הם חקלאים. על פי הויקיפדיה, 80% מהיצוא הוא יצוא חקלאי. המוצר החשוב ביותר ליצוא הוא קפה. 
משק החי של אתיופיה אחראי ל-15% מהתל"ג והוא כנראה הגדול ביותר באפריקה. 

בפוסט זה אתמקד בהתרשמות מהמעט שראיתי וקצת ממה ששמעתי או קראתי כהכנה לטיול או במהלכו.

שוק מקומי

שוק

חקלאות
הולנד הקטנה היא היצואנית מספר 2 בעולם של תוצרת חקלאית (אחרי ארצות הברית). הנתון המפתיע הזה שנתקלתי בו בתערוכת עדות מקומית במוזיאון הארץ בתל אביב ממחיש עד כמה מצבן הכלכלי של מדינות חקלאיות לא מפותחות אינו מזהיר. 

היבולים הגבוהים בהולנד נובעים משימוש בטכנולוגיות מתקדמות
החקלאות האתיופית מבוססת על שיטות עבודה פשוטות ולא ממוכנות. כך למשל, בקושי רואים טרקטורים. 
החריג הן כמה חוות מתקדמות שהקימו ישראלים או הולנדים. קרוב לוודאי שהיבולים החקלאיים רחוקים מלמצות את הפוטנציאל האתיופי.

תוסיפו לזה את המחסור בתשתיות תחבורה, המקשה על העברת היבולים בתוך אתיופיה וליצוא. 
לא מפתיע שקיים באתיופיה גם סחר חליפין במוצרים חקלאיים במקום תשלום כספי. 

תעשייה

כמעט ואין תעשייה. אם כבר יש תעשייה, זהו לרוב עיבוד פשוט של מוצרים חקלאיים באמצעות מכונות פרימיטיביות. קצת מזכיר לי את מדגסקר, יצואנית הווניל המובילה בעולם.   

אחת הסיבות לחוסר בתעשייה הוא מחסור הכוח אדם מיומן. כפי שקראתם בפוסט קודם, מערכת החינוך אינה מפותחת מספיק ואינה מייצרת מספיק כוח אדם בעל כישורים מתאימים.

כשאין מספיק מטבע זר

כשאין יצוא המכניס כסף זר רב ואין תיירות מפותחת, אין הרבה מטבע זר. מדינות כאלה בוחרות בין להוציא יותר ממה שיש לבין להוציא רק את מה שיש.
בדיוק כמו בכלכלת המשפחה: יש משפחות ויחידים המוציאים יותר ממה שיש להם ומגיעים להתרסקות כלכלית.
יש כאלה שאינם מוציאים יותר מההכנסות וחיים בצמצום יחסי. 

בהיבט זה אתיופיה מתנהלת בתבונה: לא מוציאים את מה שאין לכן קונים בחו"ל רק את מה שהכרחי בעיקר: מזון ודלק. בשווקים, שצרפתי לפוסט כמה תמונות שלהם, רואים בעיקר מוצרים בסיסיים. סופרמרקטים לא ראיתי באתיופיה. פה ושם חנויות מכולת ושווקים.

טלפונים סלולריים

מקומיים רבים מסתובבים עם טלפונים כאלה. ראיתי גם אתיופים המסתובבים עם טלפונים סלולריים שאינם טלפונים חכמים. 
טלפונים רבים הם מתוצרת סין (ראו פסקה בהמשך הפוסט). בלא מעט מקומות יש גם WiFi. בדרום הוא איטי להחריד. הוא עובד רק כשיש חשמל מרשת החשמל ולא מגנרטור, אם בכלל.

הטלפונים החכמים ממלאים תפקיד חשוב במדינות מפותחות. הם ממלאים תפקיד לא פחות חשוב במדינות אפריקניות. אחד השימושים שלהם הוא תחליף לתקשורת טלפונית קווית. תשתיות טלפוניה קווית לא תמיד קיימות ולא תמיד נאותות.

שימוש אחר הוא תחליף לבנקים. נתקלתי פעם בנתון, שאיני יודע האם הוא עדכני, של-50% מהאפריקאים אין חשבון בנק. זה לא מפריע לסחר חליפין במוצרים חקלאיים אבל כשצריך לשלם או להעביר כסף עושים את זה באמצעות תשלומים סלולריים.

פנסיה?

במדינות מפותחות, כולל מדינת ישראל, לפנסיה יש שלושה רבדים: ביטוח לאומי, חיסכון פנסיוני בעבודה ורובד אישי.
בכל ביקור שלי בארצות מתרבויות השונות מהתרבות המערבית ובמדינות לא מפותחות בפרט, אני מנסה לברר האם יש שם בכלל מושג של פנסיה?

לרוב מגלים שלמרבית האוכלוסייה אין בכלל פנסיה. התחליף העיקרי לפנסיה זו המשפחה, בעיקר הילדים. בבהוטן יש אפשרות להצטרף למנזר. 
בכל המדינות האלה עובדים כל עוד יכולים. אין גיל פרישה.

יש מדינות שבהן לעובדי מדינה, חיילים ושוטרים יש פנסיה. גם לעובדי חברות בינלאומיות שדואגות לפנסיה לכל עובדיהן בעולם יש פנסיה. 

באתיופיה המצב מעט טוב יותר. מי שעובד כשכיר מפריש כסף ממשכורתו לחיסכון פנסיוני באמצעות הרובד הראשון של הביטוח הלאומי. גובה הפנסיה תלוי בסכומים שמפרישים. 
ברור לגמרי שכמעט כל החקלאים ורועי הבקר והצאן, משהו כמו 85% מהאוכלוסייה אינם מקבלים פנסיה. 

מדוע כמעט ולא כל החקלאים?
יש גם מעטים שהם שכירים בחוות חקלאיות מתקדמות של חברות הולנדיות וחברות ישראליות. אני מניח שעבורם מפרישים לפנסיה.

סינים

לסינים יש מעורבות אסטרטגית במדינות באפריקה. הסינים מסייעים להם לפעמים, לכאורה, ללא תמורה ולפעמים תמורת מחצבים וסחורות. 
האפריקאים זקוקים לכל עזרה שהיא והם לוקחים בשתי הידיים את הסיוע הסיני. סין משיגה השפעה גדולה באפריקה ובסופו של יום גם תגבה מחיר. אין לאפריקאים ברירות טובות יותר.

באתיופיה ראיתי אוטוסטרדה אמיתית שהסינים בונים ושיכונים מודרניים בפרוורי אדיס אבבה שנבנים על ידי הסינים. הבנייה הזו הזכירה לי בנייה דומה וצפופה בסין עצמה.

תחבורה אפריקאית

אחת הבעיות הגדולות של אפריקה היא חוסר בתשתיות בכלל ובתשתיות נאותות בפרט. מדובר בתשתיות של מים זורמים, חשמל, טלפוניה ותקשורת קווית, ביוב ותחבורה.

בפוסט זה אעסוק בחוויה שלי בהקשר של תשתיות התחבורה באתיופיה. אנסה לייחס את זה גם לניסיון הדל שלי במדינות אפריקה אחרות, כלומר: טיול ספארי בקניה לילדים בגיל בת מצווה ובר מצווה ולהורים ולסבים בו הייתי עם ביתי לפני כ-16 שנים וטיול במדגסקר שהוא אי גדול הסמוך לחופי אפריקה.

החוויה הטובה: נהגים מקצועיים ורכבי טויוטה

בדרכי עפר באתיופיה

ההבהקים הבולטים של החוויה האישית שלי מהתחבורה בקניה בטיול מאורגן באוטובוס תיירים וברכבי שטח בשמורות טבע יוצגו להלן.
במרדף לצפייה בחיות הבר בשמורת הקנייתיות התרשמתי מאד מהנהיגה המצוינת של הנהגים המקצועיים המקומיים שנהגו ברכבי השטח. בנוסף לכך היה להם ידע עצום על בעלי החיים בשמורות. יותר מפעם אחת הנהג עצר את הרכב בשום מקום משום שזיהה ציפור אי שם בנקודה מרוחקת על עץ או בשמיים. אנחנו לא ראינו אותה לפני שהפנה את תשומת ליבנו.

הגורם השני החיובי הייתה האמינות הגבוהה של רכבי השטח של חברת טויוטה.

כמו בקניה, נהגי הג'יפים בהם נסענו בדרום היו נהגים מקצועיים שנהגו היטב בתנאים הקשים בכבישי ודרכי העפר של דרום אתיופיה והקשים פחות בדרך חזרה לכיוון אדיס אבבה.
רכבי השטח Toyota Land Cruiser היו אמינים גם בדרכי עפר גרועות במיוחד.

דרכי עפר וכבישים גרועים במיוחד

בדרכנו לשמורת הטבע המופלאה בסמבורו בקניה נסענו על מה שמדריך הטיול קרא לו "האוטוסטרדה לאתיופיה".
איני יודע האם המדריך התבדח או דיבר ברצינות. מה שאני זוכר זה ילדות בנות 12 בוכות בגלל הקפיצות של האוטובוס על דרך העפר הגרועה במיוחד הזאת. 

גם בדרם אתיופיה נסענו בדרכי עפר גרועות במיוחד. בחלקן כמעט ולא היה ניתן לראות דבר בגלל ענני האבק שהעלה הג'יפ שנסע לפנינו. 

הדבר השני הזכור לי מהנסיעות בקניה הם הבורות בכבישים. המדריך טען שמקורב לשלטון קיבל את הפרויקט של תחזוקת הכבישים. את הכסף שלשל לכיסו במקום לטפל בכבישים.

גם בדרום מדגסקר אני זוכר כבישים עתירי בורות שחייבו את הנהג לנהוג לאט. מדובר היה באוטוסטרדה מהבירה אנטננריבו לדרום. רק כשנסענו על הכביש הגרוע במיוחד הבנתי מדוע טסנו לדרום ולא נסענו על האוטוסטרדה.

באוטוסטרדה טובה בצפון אמריקה או במערב אירופה היינו נוסעים את המסלול הזה ב-3 או 4 שעות. בכביש גרוע במיוחד במדגסקר מדובר ב-12 שעות.
מדגסקר היא מדינה עם שחיתות שלטונית. קטע אחד של הכביש הזה היה דווקא כביש טוב. הוא היה בתוך חווה ענקית בבעלות של אזרח צרפתי. הוא כנראה דאג בעצמו לסלילת כביש טוב בתחומי החווה. 
ההשערה שהאיכות הירודה של יתר הכביש קשורה לשחיתות היא כנראה לא השערה מופרכת.

גם כבישי אתיופיה מלאי בורות. בכבישי הדרום, שאינם דרכי עבר, קשה לפעמים לדעת האם יש יותר בורות מאשר כבישים. הבורות מחייבים סגנון נהיגה ייחודי.
הנהג צריך תשומת לב מתמדת לבורות. אם יש בורות בצד ימין הוא בוחר בין ירידה לשולי עפר לבין נסיעה בצד שמאל של הכביש. לפעמים צריך לזגזג בין בורות מימין לבורות משמאל.
אל תשכחו שהתנועה היא דו-סיטרית וכשעוברים לצד השמאלי של הכביש יכול לבוא רכב מולכם. 
הסינים מביאים תקווה מסוימת לשיפור המצב כשהם סוללים אוטוסטרדה אמיתית בדרך לאדיס אבבה.


המשמעות הכלכלית של כבישים גרועים

כבישים גורעים מקשים מסחר ושינוע סחורות או יבולים חקלאיים. הם מקשים גם על פגישות עבודה של אנשים הנמצאים בערים שונות. זה מקשה גם על ייצוא וייבוא מוצרים וסחורות. 

באתיופיה אין רכבות כך שלא ניתן להעביר מטענים באמצעות רכבות מסע. למדינה גם אין גישה לים. האתיופים משתמשים בנמל שבשכנתם הקטנה ג'יבוטי. בעקבות השלום עם אריתראה ייתכן שתהיה בעתיד גם גישה ימית דרך אריתראה. 
אפשר לטוס אבל זה יקר ולא בהכרח מנוהל בסטנדרטים שאנחנו מכירים. 
בהקשר של טיסות אתיופיה מקדימה בכמה מאות שנים את מדגסקר שבה לוחות זמנים ומסלולי טיסה הם בגדר המלצה בלבד.

רכבים עתיקים

בשנות ה-50 ה-60 ואולי גם ה-70 ניתן היה לראות בכבישי ישראל מכוניות צרפתיות מסוג דה שבו של חברת סיטרואן. הרכב הישן הזה כבר פס מהעולם המערבי. לפני כחמש שנים ראיתי הרבה מכוניות דה שבו בכבישי מדגסקר. ראיתי גם מכוניות ישנות אחרות.

גם באתיופיה תראו רכבים ישנים על הכבישים. אחת התופעות באזור אדיס אבבה היא זיהום אוויר חמור. גם אנחנו הרחנו את פסולת הדלק באוויר. 
כשיש לא מעט מכוניות על הכבישים, מרביתן ישנות ואינן עונות על התקנים המתקדמים למניעת זיהום אוויר, האוויר מזוהם. יש אתיופים המקבלים מחלות כתוצאה מזיהום אוויר על ידי רכבים.

בלגן

עגלה על הכביש

בפוסט מה אנחנו לא יודעים על אתיופיה? הזכרתי שיש הרואים באתיופיה מעין הודו של אפריקה. 
הניסיון ההודי שלי מצטמצם בשני חצאי ימים של נסיעה לבהוטן ובחזרה ממנה. 
הבלגן שראיתי על הכבישים באתיופיה בהחלט הזכיר לי את הבלגן בכבישי אסם, אחת המדינות הפחות מפותחות בהודו, הגובלת בבהוטן.

גם המוזיקה האתיופית ששמע נהג הג'יפ הזכירה לי מוזיקה הודית. הייתי במעין הודו שחורה שעל כבישיה מתרוצצים פרות, עיזים וחמורים. 
חלק מכלי הרכב שנוסעים עליהם הם כאמור מכוניות ישנות אבל גם אופנועים, עגלות רתומות לחמורים או סוסים וטוקטוקים המשמשים כמוניות. 

בעיקר בדרום, הנהגים מתמרנים בין פרות, עיזים וחמורים ההולכים לבד או בליווי נערים הרועים אותם על הכבישים.
לפעמים יש גם אנשים, נשים או ילדים שבחרו ללכת על הכביש. בתדירות נמוכה יותר פוגשים גם רוכבי אופניים. 

תוסיפו לזה את הזגזוג מימין לשמאל בגלל הבורות בכבישים. 

כמו בהודו כולם מצפצפים ולבלגן מצטרף גם רעש. אין ברירה אחרת: הפרות והעיזים לא זזות בלי שמצפצפים להן. הנהגים שכמעט מתנגשים איתכם זקוקים לצפצוף על מנת להבין שצפויה התנגשות. גם בני אדם שבחרו ללכת דווקא במרכז כביש בין עירוני זקוקים להתראה מזמזמת.

חלק מהרכבים הם ללא פנסים שמאירים, כך שנהיגה בשעות החשיכה מסוכנת.
יש חובה של נהיגה עם רישיון נהיגה. בישראל קשה לאכוף את זה. ההתרשמות שלי שבאתיופיה בכלל ובדרום בפרט אכיפה היא בלתי מעשית בעליל.
ראיתי לא מעט נהגים שללא ספק צעירים מהגיל בו ניתן לקבלן רישיון נהיגה.

לדברי נהג הג'יפ שלנו יש הרבה תאונות דרכים. נהגים מקצועיים מנוסים כמעט ואינם מעורבים בתאונות כאלה. 

ההמלצה האישית שלי לקוראים היא לא לנהוג לבד בדרום אתיופיה.

אתיופיה: מינגי: לרצוח 200-300 תינוקות וילדים בשנה

לאחר שצפיתי בסרט הדוקומנטרי "הילדים הארורים של עמק האומו"  כתבתי את הפוסט ערכם הכלכלי של ילדים בארצות לא מפותחות. פוסט זה נגע בתופעת המינגי, המנוגדת להיגיון הכלכלי.
בחברה חקלאית ענייה ילדים הם כוח עבודה ותחליף לפנסיה. מינגי הוא מנהג של הריגת ילדים על ידי הוריהם. בנוסף לפן האנושי העגום יש בו גם חוסר היגיון כלכלי.

מינגי

מינגי הוא מנהג של שבטי ההאמר, הבאנה והקארה בעמק האומו בדרום אתיופיה. 

על פי המנהג, הורגים ילדים או תינוקות, שזקני השבט מאמינים שהם הגורמים לאסונות. 

תפיסת העולם שלהם היא שצריך להרוג אותם על מנת שכל הקהילה לא תיפגע מאסונות טבע או מחלות. על פי תפיסת העולם, הכל כך שונה מתפיסת העולם שלנו, הורגים אותם לא מתוך רוע אלא במטרה להגן על השבט כלו. התפיסה היא: טובת הכלל קודמת לטובתו של יחיד (במקרה זה תינוק או ילד שמומת)

תינוקות או ילדי מינגי הם בעלי אחד מהסימנים הבאים:

1. נולדו מחוץ לנישואים.

2. ההריון של אימם לא בורך כיאות על ידי זקני השבט.   
נדרשים טקסים של ברכה מספר פעמים ביום.
 

3. השיניים העליונות שלהם צמחו לפני השיניים התחתונות.

4. תאומים


בכל שנה מומתים בין 200 ל-300 תינוקות וילדים.

ללה לבוקו

ללה לבוקו הוא אדם מרשים בן לשבט הקארה, הקטן מבין שלושת השבטים שהשתמשו במינגי.
כשהיה ילד הופיע מיסיונר בכפר. הוא הציע לשלוח את הילדים ללמוד בבית ספר רחוק מהכפר ודיבר על השכלה. 
בני השבט לא ממש הבינו על מה הוא מדבר. אביו של לבוקו שלח את הבן שלו ללמוד. הוא היה חוזר לכפר אחת לשלושה חודשים.

כשחזר בגיל 15 התרחש אירוע טראומטי. הוא ראה גברים רודפים אחרי ילד קטן ומנסים להרוג אותו. 
הוא שוחח עם אימו שסיפרה לו על המינגי. היא סיפרה לו גם על שתי אחיותיו שהומתו בגלל מינגי לפני הולדתו. 
מאז הוא חשב כיצד לשנות את האמונה והנוהג הפסולים האלה.  
הוא ניסה לנצל את ההשכלה שרכש על מנת להעביר מסר הפוך: ילדי המינגי הם ברכה ולא קללה.

השינוי

בשנות ה-20 של חייו חזר לכפרו. הוא ביקש לתת לו ילדי מינגי במקום להרוג אותם. הוא גר מחוץ לכפר בגדה השנייה של נהר האומו וביחד עם רעייתו גידל את הילדים שהציל. 

במקביל ניסה לשכנע את זקני שבטו להפסיק את המינגי. הוא עשה זאת בגישה של כבוד למסורות ולמנהגים של השבט. בשנת 2012 הופסק רשמית המינגי בשבט הקארה. מאוחר יותר גם שבט הבאנה הלך בעקבות שבט הקארה והפסיק להרוג ילדים ותינוקות. שבט ההאמר ממשיך במינגי עד היום.

בית יתומים

כאשר גדל מספר הילדים שהציל הוא כבר לא היה יכול לטפל בכוחות עצמו בכולם ולכן הקים עמותה שהקימה בית יתומים בעיר ג'ינקו שבדרום אתיופיה בו מטופלים ילדי המינגי. בשנת 2012 היו בו 30 ילדים.

נכון לעכשיו (ינואר 2019)  

   

בסוף ינואר 2019 ביקרתי בבית היתומים. את התמונות המופיעות בהמשך צילמתי במקום.   
   

המצב נכון לעכשיו:

1. יש כ-55 ילדים בבית היתומים

2. הם לומדים ביחד עם ילדים אחרים בבית ספר.

3. הילדה המבוגרת ביותר היא בת 18. בשנה הבאה תתחיל ללמוד באוניברסיטה.

4. יש צוות של עובדים מקומיים המטפל בילדים. בנוסף לעובדים בשכר יש גם מתנדבים אמריקאים.
האמריקאים הם ברובם מקהילה נוצרית התומכת בעמותה. 
את הסיור במקום ערכה לנו מתנדבת אמריקאית, שבעבר חיה בבית היתומים עם בעלה וילדיה והיא ובעלה טיפלו בילדי המינגי. 

בכל חדר ישנים חמישה ילדים ומטפלת. על קירות בית היתומים כתובות אמרות המציגות את המסרים והחזון של המקום. שתיים מהן מופיעות בצילומים.

בית יתומים גדול יותר נבנה עכשיו ובקרוב יעברו הילדים לשם. פעילות הצלת ילדים כאלה נמשכת.

רוצים לתרום לבית היתומים?

אפשר לעשות זאת באתר של Omo Hope

אתיופיה: שבטי עמק האומו: בנות עדיפות על בנים

הצטרפתי לבני שבט הדאסנץ' הרוקדים בהמתנה לביקורו של נשיא המחוז

בפוסט הקודם עסקתי במערכת החינוך באתיופיה. בחינוך, כמו בכל תחום אחר, הדרום באתיופיה מפגר בהרבה אחרי הצפון. 
כשמגיעים לעמק האומו בדרום, כאילו חוזרים כמה אלפי שנים אחורה. 

האוכלוסייה היא אוכלוסייה הדומה לאוכלוסיות במדינות אפריקה השכנות ושונה מהאוכלוסייה בצפון המדינה. החברה היא חברה שבטית כשלכל שבט יש את המנהגים שלו, את השפה שלו ואת הלבוש שלו, כשלפעמים כמעט ואין לבוש. 
כל שבט מסמן באופן שונה נשים נשואות. בשבט אחד זה לפי התסרוקת ובשבט אחר זה באמצעות דיסק על הצוואר ובשבט שלישי זהו דיסק התלוי על השפה התחתונה.

זוג נשוי משבט המורסי. הנשים חותכות את השפה התחתונה.
נשים נשואות מצמידות לשפה דיסק.

השלטון ושבטי הדרום
מי ששולטים הם בדרך כלל מהצפון. הם באים מקבוצת אוכלוסייה גדולה כמו תגרים (6%) אמהרים (מעל ל-20%) וראש הממשלה הנוכחי מהאורומו (קבוצת האוכלוסייה הגדולה ביותר). 
בדרך כלל מקפחים את שבטי הדרום העניים בעמק האומו בתשתיות, בחינוך ובמענה על הצרכים שלהם. 

כשבונים סכר על נהר האומו זה עשוי להיות צעד נכון בראייה כלכלית כוללת: מאפשר ייצור חשמל ומשקה את האדמות בסביבת הסכר ומאפשר יבולים חקלאיים גדולים יותר.

מבחינת שבטי הרועים בהמשך הנהר המשמעות היא פחות מים. גם ככה אין הרבה גשמים בעמק האומו, על אף שהוא סמוך לקו המשווה. בהרים סביבו יש כמויות משקעים גדולות ושבטים החיים שם נמצאים במצב טוב יחסית. 
שבטי הרועים בעמק עצמו בקושי יכולים לגדל גידולים חקלאיים וכשכמות המים מצטמצמת גם מעט החקלאות שלהם מצטמצמת.  

עבודה קשה  

הפרות, הפרים והעיזים הם הרכוש החשוב ביותר של בני השבטים. אדם עשיר הוא אדם שיש לו מספר גדול של פרות.

דם פרות הוא מקור תזונה חשוב. מהפרה נלקחת כמות דם קטנה ומוגבלת. משהו שמקביל לתרומת דם על ידי בני אדם בחברה שלנו.
כפי שתורם דם ממשיך לחיות את חייו כרגיל כך גם הפרה. בעלי החיים מספקים חלב ולפעמים גם בשר. 

בני השבטים עובדים כמעט ללא הפסקה. ניתן לראות אנשים ובעיקר נערים מסתובבים עם עדרים בכל שעות היום.
הנשים אחראיות על מתחם השבט המורכב לרוב מבתי קש. הן מגדלות מעט גידולים חקלאיים, מטפלות בתינוקות ילדים וילדות, מבשלות, תופרות, מכינות מזון וכיו"ב.

הילדים הגדולים והנערים יוצאים עם העדרים וחוזרים פעם בשבוע שבועיים לכפר. תפקיד הגברים הוא בעיקר הגנה על השבט והעדרים.
היום הם מגנים על העדרים מפני שבטים אחרים באמצעות רובי קלצ'ניקוב.
יש שבטים שגם מתאמנים בקרבות פיזיים. בשבט המורסי למשל, הגברים נלחמים ביניהם במקלות. מנצח מסמן משהו על גופו. לנו הציגו צעיר שהוא האלוף המקומי בקרבות אלו.

בני השבטים מתרחקים מהנהר בגלל זבובי הצה צה, שעקיצותיהם גורמות למות הבקר ולמחלת השינה. 
כשמתרחקים מהנהר מתרחקים גם מהמים. 
נערים וילדים הולכים 6-7 ק"מ עד הנהר על מנת להביא מים במכלים גדולים אותם הם סוחבים.

היצמדות למסורת

על מנת לשרוד כל כפר כזה צריך לפעול ביחד. זה מחייב גם היצמדות למנהגים ולמסורות. יש דפוסי לבוש. יש דפוסי צביעת הגוף או השיער. תסרוקות. תספורות. אביזרים שונים למשל אביזרים המעידים שאישה נשואה.

טקס קפיצה על שוורים בשבט ההאמר. הצלחה בקפיצות מאפשרת לצעיר להינשא

יש טקסי התבגרות, למשל: קפיצה על שוורים בשבט ההאמר, המופיע בתמונה לעיל. יש המלים את הבנים. יש המלים גם את הנשים ביום התבגרותן או ביום נישואיהן.
יש טקסי ומנהגי חיזור, למשל: חטיפת הנערה ושליחת שליח לאביה למו"מ על גובה התשלום שיקבל.

עוני ומסכנות

העוני והקיפוח מביאים את שבטי הדרום לבקש מהתיירים שיתנו להם משהו: סבון, עט, בקבוק מים ריק, חולצה, כפכפים, כסף וכיו"ב. הם גם מתחננים שיצלמו אותם. עבור צילום מקבל מקומי 5 ביר (28 ביר = דולר נכון לינואר 2019). 

הצילומים הם אינדיקטור בולט לעליבות ולמסכנות. התיירים אומרים להם כיצד לעמוד בצילום. התיירים מחליטים מי יעמוד ליד מי ומי בכלל לא יצולם. 
לפעמים מדריך מקומי דובר אנגלית, העורך את הסיור בכפר, הוא המתווך. 
ראינו את הבחור החסון, שהוא אלוף הקרבות המקומי, מבקש את עזרת המדריך המקומי כדי שישלמו לו 5 ביר על צילום בת הזוג שלו. זה קרה אחרי שתיירת קשישה לא הבינה שגם לו צריך לשלם. 
אותם לוחמים קשוחים היורים בקלצ'ניקובים הם כבשים כנועים כשמדובר בלקבל סכום כסף אפסי מתייר על צילום. 

לפעמים אחד מהם עלול להתנפל על תייר כמעט באלימות רק משום שצילם ולא שילם. הכוונה היא גם למקרים שהוא מצלם חפצים, השייכים להם או לכאורה שייכים להם.

מדוע בנות עדיפות?

כשגבר מתחתן עם אישה/נערה הוא צריך לשלם עבורה לאביה. בעולם מרקנטליסטי שבו משלמים בסחורה תמורת סחורה הוא לא משלם עבורה כסף. הוא נותן לאביה פרות. 
בחלק מהשבטים התשלום הוא גבוה: 20 פרות או 30 פרות או 40 פרות. 

אדם שיש לו 3-4 בנות ואין לו בנים עשוי להיות בעל עדר ענק כשיחתן את בנותיו ולהפוך לגביר של הכפר. 

יש המדברים על "בנים הם שמחה" ויש כאלה שאצלם בנות הן עושר. 

אתיופיה: חינוך חינם אבל....

בית ספר באזור כפרי בצפון לאוס בשנת 2007. מקור התמונה: ויקיפדיה

בפוסט: מה הקשר בין הדפדפן בו אתם משתמשים לבין ילדים עניים באתיופיה? עסקתי בדפוסי ההתמודדות של ילדים עניים באתיופיה. הדפוס בעל הסיכוי הטוב ביותר לשינוי הוא לימודים והשכלה. על מנת ללמוד נדרשת מערכת חינוך המאפשרת תנאים נאותים ללימודים. פוסט זה נוגע מעט במערכת החינוך באתיופיה.

כמה נתונים בסיסיים על השכלה וחינוך באתיופיה

אתיופיה היא אחת מהמדינות הפחות מפותחות בעולם היא מדורגת במקום ה-173 מתוך 189 מדינות בעולם. 
שיעור האוכלוסייה שיודעת קרוא וכתוב נמוך. בשנת 2012 הוא היה 39%. נתון זה ונתונים אחרים נלקחו מהאתר של WENR.
גם היום הוא רחוק מהיעד העולמי של 77% מהאוכלוסייה. במדינה יש חינוך חובה של 8 שנים אבל אחוז גבוה מהתלמידים פורש במהלך לימודי החובה. 

הכלכלה האתיופית, כמו גם מערכת החינוך, צומחת.

יש באתיופיה חינוך חינם עד סיום בית הספר התיכון. החינם כולל גם ספרים ומחברות. גם הלימודים באוניברסיטה הם ללא תשלום. כשהסטודנט מתחיל לעבוד שכר הלימוד הופך להלוואה שעליו להחזיר במשך שנות עבודתו. 

איך מגיעים לבית הספר?

במדינה ללא תשתיות תחבורה סבירות ילדים רבים מגיעים לבית הספר ברגל. 
בשיחה עם מקומי דובר אנגלית באי באזור באהיר דאר, הסמוכה לנילוס הכחול, הוא סיפר לי שבעבר הילדים היו צריכים ללכת ברגל 6 ק"מ על מנת להגיע לבית הספר. הם היו צריכים גם ללכת כ-6 ק"מ בדרך חזרה לביתם.

היו לזה מספר תוצאות:
1. הילדים הגיעו עייפים והתקשו ללמוד
2. שעת התחלת הלימודים הייתה מאוחרת.
3. גיל התחלת הלימודים היה גבוה יחסית למקובל משום שילדים קטנים יותר התקשו ללכת כל יום מרחקים כאלה.

הוא סיפר שהיום השתפר המצב כשבנו בית ספר נוסף. הילדים הולכים רק כ-20-30 דקות לבית הספר.

היילה גבריסלאסי הוא רץ אתיופי נערץ יליד 1973. בעבר החזיק בשיאי עולם בריצות 5,000 מ', 10,000 מ' ובשיא הלא רשמי של ריצת המרתון.
מספרים שתנועות הידיים שלו בזמן הריצה קצת משונות. המקור לכך הן הריצות הארוכות שלו כילד לבית הספר כשעל כתף אחת תלוי ילקוט בית הספר. תנועת היד עם ילקוט שונה מתנועת היד השנייה.

על מה יושבים בבית הספר?

לאוס אינה מדינה מפותחת. בתמונה בראש פוסט זה נראים תלמידים בבית ספר כפרי בלאוס כבר בשנת 2007. כולם יושבים על כיסאות. באתיופיה אין מספיק כיסאות בבתי הספר. יש תלמידים היושבים על הרצפה. 

בלודג' המפואר בהר סימאן (מעל ל-3,000 מ') כתבו על לוח המודעות על פרויקטים למען הקהילה שיזמם הלודג'. אחד הפרויקטים היה לאסוף כסף לקניית כיסאות ושולחנות סטנדרטיים בחינוך האתיופי (שולחן אליו צמודים שלושה כיסאות) כך שלכל תלמיד יהיה כיסא משלו. 

באותו כפר ליד בהאיר דאר, מצאו דרך אחרת להתמודד עם המחסור בכיסאות. החינוך הוא חינם אבל על כל תלמיד להביא איתו כיסא. לאחר סיום לימודיו בבית הספר הכיסא נשאר. במשך הזמן יצטברו מספיק כיסאות בבית הספר.

מדוע אחוזי הנשירה מבתי הספר היסודיים גבוהים?

אחת הסיבות העיקריות לכך היא שהתלמידים צריכים לעזור בפרנסת המשפחה הענייה. כך למשל, בכפרים הרבה יותר חשוב למשפחה שהילד ירעה את עדר הפרות מאשר לימודים. חלק מהילדים מוצאים את עצמם עובדים בגיל צעיר במקום לימודים. במקרים אחרים בנוסף ללימודים.