היחלשות מעמד הביניים

 

הכתבה של עמית קמינסקי בדה מרקר מ-7.2.25 מתארת תהליך מדאיג של היחלשות מעמד הביניים הכלכלי בישראל. 

קישור לכתבה: "כדי להיות במצב נורמלי, אתה צריך להיות בעשירון התשיעי": כך נעלם מעמד הביניים בישראל. 

הכתבה מבוססת על סקר של חברת Riseup, שנעשה עבור העיתון דה מרקר. 

Riseup היא חברה שלה אפליקציה לניהול תקציב משפחתי. 

נתוני כרטיסי האשראי של לקוחות החברה היוו את בסיס המידע לסקר. 

כמובן, שמדובר בסטטיסטיקה וזהות הלקוחות מוסתרת. 

ממצאים עיקריים: 

הוצאות דיור עלו ב-58%.

קניות בסופר עלו ב-18.5%.

הוצאות רכב עלו ב-83.8% ואוכל מחוץ לבית התייקר ב-91.9%.

מסקנה: 

עליה בהוצאות בכל הקטגוריות משנת 2020 עד שנת 2024. 

על פי המאמר, על מנת לחיות ללא התמודדות יומיומית עם קושי באיזון הכנסות לעומת הוצאות צריכים להיות בעשירון התשיעי. 

מעמד הביניים הכלכלי בתהליך של היעלמות. 

על מנת להבין האם הממצאים ו/או המסקנות מוטים צריך לרדת יותר לעומק. 

כך למשל יתכן שהמדגם מוטה לכיוון של בעלי הכנסות נמוכות יותר, משום שאנשים במצב כלכלי טוב במיוחד עשויים להשתמש פחות באפליקציות לניהול תקציב. 

על פניו נראה שגם אם יש הטיה הממצאים כל כך קיצוניים שהם בהחלט מעידים על מגמה. 

חוות דעתו של פרופ' מנואל טרטנברג

פרופ' מנואל טרכטנברג הוא מבכירי הכלכלנים במדינת ישראל. הוא עמד בראש ועדת טרכטנברג, שקמה בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011. 

טרכטנברג מרואיין בכתבה ואומר שמעמד ביניים הוא אחד היסודות של כלכלה בריאה. זהו מעמד שיש לו משאבים גם לחיי תרבות. בשנים האחרונות נשחק מעמד הביניים במדינות ה-OECD. השחיקה בישראל חריפה יותר מאשר במדינות אחרות. 

התוצאה היא שאי-השיוויון גדל ומעמד הביניים זז כלפי מעלה לעשירון התשיעי. 

טרכטנברג מקשר את זה גם להקצנה הפוליטית והצטמצמות המרכז הפוליטי. 

זווית הראייה שלי

אני מקבל את דבריו של פרופ' טרכטנברג. את המסקנה כבר הסקתי לפני  שהיו לי נתונים המעידים עד כמה המצב קיצוני. 

את המסקנות שלי תוכלו לקרוא בתחזית הכלכלית שלי לשנת 2025 ותוכלו לראות בסרטון כיצד להיערך למשבר כלכלי מתמשך בערוץ היוטיוב שלי.

מימוש המלצות ועדת טרכטנברג- מעקב

בפוסט קודם שכותרתו העם רוצה צדק חברתי - מיתוס ומציאות התייחסתי באופן עקרוני לנושא של מקורות תקציביים למימוש ההמלצות. טענתי שהקטנת תקציב הביטחון אינו המקור היחיד למימוש המלצות. הבאתי כדוגמה למקור חלופי את הכספים הרבים שמקבלים תלמידי ישיבה צעירים שאינם עובדים. 

כתבה של העיתונאי סבר פלוצקר במוסף הכלכלי של ידיעות אחרונות

ב 9.12.2011 מתייחסת למקור נוסף (אמנם בסכומים נמוכים מהכספים המחולקים לתלמידי ישיבה), שהוצע על ידי הועדה עצמה.

על פי הכתבה ללא פרסום החליטו ראש הממשלה מר בנימין נתניהו ויו"ר וועדת הכספים של הכנסת ח"כ גפני לא לממש את ההמלצה להעלות ב 2% את המס של אלה המרוויחים יותר ממיליון שקל לשנה.

אתחיל בציטוט מדוח וועדת טרכטנברגבסעיף  ההמלצות:

"בתחום המסים, הוועדה ממליצה על שינוי מרחיק לכת בתמהיל המיסים על מנת להגדיל את הפרוגרסיביות של מערכת המס ולהקל על יוקר המחיה. בצד המקורות השינויים המוצעים הם: 

(א') ביטול ההמשך המתוכנן של הפחתת המסים הישירים;

 (ב') יצירת מדרגת מס נוספת של %48 על הכנסות מעל לכ- 40,000 ₪;

(ג') גביית מס ייסף של %2 על הכנסות מהון ומעבודה 

של מעל ל-1 מיליון ₪ לשנה;

(ד') העלאת המס על רווחי הון ל- %30%) 25 לבעלי שליטה); 

ו-(ה') העלאת מס חברות ל-%25 בשנת 2012, ובחינת העלאה נוספת ל- %26 בהמשך.

בצד השימושים הוועדה ממליצה על,

(א') ביטול העלייה המתוכננת בבלו על דלק, פחם וסולר;

(ב') מתן שתי נקודות זיכוי לאבות לילדים בני 0-3;

 ו-(ג') ביטול מכסים ומסי קנייה. 

  

על פי הכתבה הוועדה העריכה (במתכוון?) הערכת חסר של הכנסות בסך 400 מיליון ש"ח לשנה ממימוש סעיף זה.

אם הבנתי נכון, מר פלוצקר חושב שהמספרים האמיתיים הם בסדר גודל של מיליארד ש"ח לשנה.

אם המס יועלה ביותר משני אחוז אפשר יהיה להגדיל משמעותית את ההכנסות מסעיף זה.

לטענתו אחוז המס על הכנסות גבוהות מאד בישראל נמוך מאחוז המס במדינות באירופה בשנת 2010, לפני שמדינות אלה העלו את המס.

אם מישהו חושב שהמדינות אליהן התייחסה הכתבה הן: יוון, פורטוגל, איטליה או ספרד טעות בידו. מוזכרות בכתבה מדינות כמו הולנד, דנמרק וגרמניה (אף אחת מהן אינה מהמדינות שמצפות שגוש האירו יציל את כלכלתן הקורסת).

דוח ועדת טרכטנברג: חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה

רבים כבר התייחסו לוועדה זו ולמסקנותיה. אני איחרתי במעט לפני שאנסה להוסיף את שתי האגורות שלי. 

מדוע איחרתי? אינני  מהאנשים שהזכיר פרופסור טרכטנברג בכעס כאנשים שמתייחסים לדוח מבלי לקרוא אותו.

היות שאיני איש מקצוע בתחום המקרו-כלכלה, אפשר אולי להגיד שלא הבנתי, אבל אי אפשר להגיד שלא קראתי.

הקוראים מוזמנים לא להאמין לכל מה שאני כותב ולבדוק בעצמם בדוח הוועדה לשינוי כלכלי חברתי (השם הרשמי של וועדת טרכטנברג), שבו 62 עמודים.


חצי הכוס המלאה


1. התייחסות בפרספקטיבה רחבה
הוועדה התייחסה להיבטים כלכליים והיבטים חברתיים ולקשר ביניהם מזווית רחבה וכוללת.


2. ניתוח גורמים ולא התייחסות רק לסימפטומים  
קל מאד להתייחס רק לסימפטומים. נעשה ניסיון להבין את שורשי המחאה (פרק 2 מוקדש כלו לנושא זה). הניתוח מעמיק ומתייחס גם לפרספקטיבה של זמן.


3. הוגדר המנדט והתפקיד של הוועדה וגובשה השקפה מנחה 
בפרק 3 של הדוח מציגה הוועדה את ההשקפה המנחה שלה באופן רחב ומנומק.

4. גישה מתודולוגית של Top-Down

ההתחלה היא בעקרונות וקווים מנחים ועל בסיסם צריך להתבצע תהליך של אישור ומימוש המסקנות.


5. תכנון לטווח ארוך
לחברי הוועדה ברור שמדובר בתהליך מימוש של כחמש שנים ולא בפעולה נקודתית. הם גם מציעים מתווה כללי.


6. התייחסות מעמיקה לכשלי השירותים הציבוריים
בנושא זה עוסקים פרק 7 (אופן אספקת השירותים הציבוריים) ופרק 9 (כשלי הסקטור הציבורי וכיווני שינוי).
מניסיוני הדל, כמי שנתן ייעוצים בתחום המחשוב למשרדי ממשלה,ראיתי תמונה דומה לתמונה שמציירים חברי הוועדה. לא פעם נתקלתי בחוסר בתכנון אסטרטגי וחוסר בתיאום בין רשויות שונות, שגרם לעלויות מיותרות ולשירות לא יעיל.
אפילו טרחתי להציע הצעות קונקרטיות (לפעמים ביחד עם אנשים נוספים ולפעמים לבד) לטיפול באסטרטגיה בתחום הצר של מחשוב ומערכות מידע. 


כמי שגם נחשף לנושאים של  מיקור חוץ והפרטה, התרשמתי שהניתוח שנעשה על ידי הוועדה משקף מצב אמיתי.
בתחום המחשוב בו הייתי מעורב בנושאי מיקור חוץ (ואני מניח שהדבר דומה גם בתחומים אחרים). צריך לבצע גם הבחנה בין השמה של עובדי   חברות חיצוניות (שלגביה איני משתמש במושג מיקור חוץ) לבין מיקור חוץ של פעילות רחבה, למשל: פעילות המחשוב של משרד ממשלתי.
כפי שציינה הוועדה, בשונה מהפרטה, האחריות במיקור חוץ היא של המשרד הממשלתי ולא של הספק.


התנהלות נכונה של מיקור חוץ דורשת התייחסות לספק המבצע כשותף שיש צורך להבין גם את הצרכים שלו ולא רק כדרך להקטנת הוצאות.
מיקור חוץ נכון מחייב גמישות של הספק והמשרד בצד הגדרה ברורה ומדידה של רמות שירות וטיפול מובנה מראש במצבים בהם הספק אינו עומד ברמת השירות שנקבעה. 


שני דברים חסרים לי בהקשר זה:


א. אין התייחסות ממוקדת למיקור פנים (Insourcing)
מיקור פנים הוא מעין מיקור חוץ המתבצע באמצעות העובדים של הארגון עצמו. התייעלות תוך שימוש בו עשויה להניב בלא מעט מקרים תוצאות לא פחות טובות מאשר מיקור חוץ.


ב. אין דגש על הנושא של Governance
כמי שנחשף בעבר לנושא בהקשר של מערכות מידע ובהקשר של Servcie Oriented Architecture, שהטווח שלו כולל גם היבטים של  Corporate Governance בנוסף ל IT Governance, ברור לי שזהו מרכיב חיוני במימוש אסטרטגיה  ומדיניות הנגזרת ממנה.
כבר התייחסתי בקצרה לנושא זה בהקשר למערכת הביטחון בפוסט שכותרתו העם רוצה צדק חברתי מיתוס ומציאות.




חצי הכוס הריקה


1. שילוב גברים חרדים בעבודה
הניתוחים המקיפים, הסדורים והרהוטים בנושאים אחרים מפנים מקום לכשל לוגי ולהתרחקות מהנושא המהותי.
אין ספק שמדובר בנושא רגיש. אין ספק שמדובר בנושא שיש בו עניין לגורמים פוליטיים, שעל פי העיתונות חלקם גם איימו לא לאשר את כלל מסקנות הוועדה אם המלצותיה יצמצמו את ההטבות לאוכלוסייה זו. 
על פי העיתונות, זהו גם אחד מהנושאים בו היו חברי הוועדה חלוקים ביניהם.


התוצאה היא חוסר בהמלצות מעשיות המטפלות בבעיה באופן התואם את מידת חומרתה הן בהיבט של חוסר צדק חברתי והן בהיבט הכלכלי.
הכשל הלוגי הוא העיסוק הנרחב בשמירה של אורח החיים של החברה החרדית. שמירה של אנשים חרדים על אורח חיים חרדי אינה שאלה בתחום הדיון של הוועדה.


השאלות שכן נמצאת בתחום הדיון של הוועדה ובהן עסקתי בפוסט קודם היא:
א. האם משלם המיסים הישראלי צריך לממן לימודים של אוכלוסייה הולכת וגדלה של תלמידי ישיבה? חוסר הצדק החברתי בתשלומים גבוהים לבחורים צעירים שאינם עובדים זועק. התשובה שלי לשאלה שלילית לגבי הרוב הגדול של תלמידי הישיבה. 
לטעמי מה שמציעה הוועדה לטיפול בנושא זה הוא מעט מדי ומאוחר מדי.


ב. האם אורח חיים חרדי פירושו הימנעות מעבודה?
גם אם לדעת מישהו אורח חיים חרדי פירושו הימנעות מעבודה (לא זה אורח החיים של היהודים החרדים הרבים בניו-יורק או לונדון) עדיין נשאלת השאלה: מדוע שלא יממן את זה בכספו הפרטי או מכספם של גבירים החולקים עימו השקפת עולם זו?


שאלה מהותית נוספת היא: האם אפשר להמשיך במצב בו בחינוך החרדי אין לימודי ליבה ראויים המכשירים אותם לעבודה? הוועדה חושבת שלא.


בסופו של דבר ההימנעות מטיפול בשורש בעיות אלה יפגע לא רק בחברה הישראלית כולה. האוכלוסייה החרדית, שלא תרכוש כלים והרגלים לפרנס את עצמה, תהיה הראשונה שתיפגע כאשר הבועה הגדולה הזו תתפוצץ.


2. 50% מהציבור הישראלי אינם משלמים מיסים
הוועדה מעלה נתון זה ומתייחסת אליו רק בהקשר של רגרסיביות העלאת מיסים עקיפים. אין כאן ניתוח ראוי וכולל של הנושא, בשונה מנושאים רבים אחרים.   


להלן כמה מהשאלות שמן הראוי היה להתייחס אליהן בהקשר זה:
א. האם זה כורח המציאות ש 50% מהתושבים ירוויחו כל כך מעט, שהם לא יוכלו לשלם מיסים?


ב. האם התופעה הזו ייחודית לישראל ובמדינות OECD אחרות האחוז גבוה יותר או נמוך יותר באופן מובהק? אם הוא נמוך יותר מדוע?


ג. האם יש מגמה של עלייה לאורך זמן באחוז של אלה שאינם משלמים מיסים? אם כן מה המשמעות בהיבט הכלכלי ובהיבט של צדק חברתי?


ד. לגבי העלאה או הורדה של מיסים עקיפים כמו מע"מ: האם זה חייב להיות רגרסיבי? איני מומחה ולכן איני יכול לקבוע האם המודל המיושם במדינות אחרות של שיעורי מע"מ שונים למוצרים שונים ישים למדינת ישראל. מה שברור, שאם תהיה הפחתה של מע"מ על מוצרי יסוד בלבד (כפי שקורה במדינות אחרות) ואולי העלאה של מע"מ על מוצרי מותרות לא השכבות החלשות ומעמד הביניים ייפגעו מכך.


3. הרחבת תקציב ושינוי סדרי עדיפויות בתקציב
הוועדה מגדירה את האוכלוסייה של "המשפחות עובדות הורים לילדים בגילאים צעירים" כאוכלוסיית המיקוד או במילים אחרות כאוכלוסייה ששינוי סדרי העדיפויות יפעל לטובתה (למשל: מימון חינוך ילדים בגילאים צעירים מגיל בית הספר). הוועדה גם מנמקת בסעיף 4.2 באופן מפורט מדוע בחרה לעשות זאת.


כשמגיעים למקורות המימון לשינוי סדרי העדיפויות הוועדה "עושה לעצמה חיים קלים". היא מציינת שהחליטה לא להמליץ על הרחבת התקציב (האם זה מה שהוגדר לה מראש כהנחה שאם לא כן לא תהיה כלל וועדה?).
היא אינה מנתחת מקורות אפשריים ורצויים למימון סדרי העדיפויות, אלא מסתפקת בכך שהיא מציינת שמימון שינוי סדרי העדיפויות מחייב קיצוץ אותו הסכום מתקציב הביטחון. 
גם בנושא זה כבר דנתי בחלק מפוסט קודם. 
מתבקש ניתוח של חלופות אחרות של צמצום תקציבי לגבי חלק מהסכום הנדרש למימון סדרי העדיפויות.


המסקנות שלי


1. הנושא המהותי הוא טיפול רציני, מתמשך ועקבי בהיבטים הכלכליים והחברתיים של אי הצדק החברתי.
זה המבחן האמיתי של תוצאות פעילות הוועדה. את זה לא הוועדה תבצע או לא תבצע, אלא דרגים פוליטיים ודרגי ביצוע.
לא הצהרה או פעילות נקודתית זמנית יפתרו בעיות שורשיות.
כדאי בנקודות שונות על ציר הזמן לבחון האם נעשה ומה נעשה? נקודת   זמן לא רעה לבדיקה כזו היא כחצי שנה אחרי הבחירות הבאות.


2. הוועדה נמנעה מהתמודדות עם שאלות קשות שטיפול בהן עלול לחרוג מהסכמה רחבה בדרג הפוליטי ובציבור  
אולי מחשש שמישהו "ישפוך את התינוק עם המים" או יכשיל מימוש אותם מרכיבים בדוח שאינם שנויים במחלוקת.


3. הגישה והניתוח בחלק מההיבטים הם רחבים ומעמיקים וייתכן שאם יאומצו תהיה להם השפעה לטווח ארוך.


השורה התחתונה: הדוח מספק בסיס טוב להתחלה לטיפול בחלק מהגורמים. גם חלק זה יימדד במבחן המעשה לאורך זמן. במקביל יש לטפל גם בנושאים שהוועדה נמנעה לטפל בהם.