קפיטליזם במשבר

 

מריאנה מצוקאטו (נולדה ב-16.6.1968). 
מקור התמונה: ויקיפדיה
הרשאת שימוש:  CC BY 3.0 
יוצר התמונה:  AlexTaffetani
בתאריך: 14.4.2011

נושא הפוסט הראשון: כלכלת משימה: על פוטנציאל התרומה של המגזר הציבורי לחדשנות, יצירתיות ופיתוח כלכלי

הפוסט השני עסק במיקור חוץ.

מריאנה מצוקאטו אינה היחידה שכותבת על המשבר שעובר הקפיטליזם. 

דוגמאות להתיחסויות רלוונטיות לקפיטליזם בפוסטים אחרים בבלוג שלי: 

הטיית האופטימיות: המנוע של הקפיטליזם ואחת מההטיות הקוגניטיביות החשובות ביותר

מחשבות כלכליות על העשור השלישי של המאה: כיצד יתחלק העושר?

בפוסט השלישי על ספרה כלכלת משימה היא עוסקת במשבר של הקפיטליזם, שהחל לפני מגפת הקורונה והתעצם במהלכה. 

קפיטליזם במשבר מהזווית של מצוקאטו 

בפסקאות הבאות אביא דברים עיקריים מהניתוח של מצוקאטו של משבר הקפיטליזם הנוכחי.

הגדלת פערי העושר בין עשירים לעניים

לדעת מצוקאטו, הקפיטליזם בנה כלכלות שהעשירו את המאיון העליון והרסו את כדור הארץ.

השכר הריאלי במדינות ה-OECD עלה ב-0.8% לשנה. הפיריון עלה יותר.

לעומת זאת הכירים בחברות ובעלי מניות זכו לתגמול גבוה. 

בלא מעט מקרים מנכ"ל מרוויח יותר מפי 100 מעובד ממוצע.

גידול עצום בשיעור החוב הפרטי

שיעור החוב הפרטי גדל באופן קיצוני לרמות שהיו רק בראשית המאה.

יחס החוב הפרטי לתמ"ג הגיע ב-2018 ל-150% בארה"ב, 170% בבריטניה, 200% בצרפת ו-207% בסין.

משבר הקורונה

משבר הקורונה חשף את חוסר הביטחון התעסוקתי. המגפה שיבשה את שרשראות האספקה העולמיות. 

מתחים חברתיים ופוליטיים והתערערות דמוקרטיות

שחיקה של האמון במשטרים דמוקרטיים. התוצאה היא עלייית משטרים שאינם בדיוק דמוקרטיים בלא מעט מדינות.

סיכוני יתר שלוקח המגזר הפיננסי

הצלת בנקים שעמדו לקרוס במשבר הסאבפריים ניצלו  באמצעות מענקים של המדינה. 

הידיעה שהמדינה כנראה תכסה את ההפסדים ולא הם והבנק ישלמו את המחיר גרמה לבנקים לקחת רמות סיכון גבוהות יותר.

משבר שהתפתח לאורך זמן

המשבר התפתח בהדרגה במשך מספר רב של שנים. לא בטוח שבנושאים כמו התחממות גלובלית והחלפת משטרים דמוקרטיים בכאלה שאינם דמוקרטיים, יש לנו הרבה שנים על מנת לתקן את הבעיות. 

תודה

תודה לספרייה הדמוקרטית שממנה קיבלתי את הספר בהשאלה. 

אפשר למצואמידע על הספרייה הדמוקרטית בכתובת: https://instagram.com/democratic.lib/

הטיית האופטימיות: המנוע של הקפיטליזם ואחת מההטיות הקוגניטיביות החשובות ביותר

 

אופטימיות היא מטבע עם שני צדדים. 

מצד אחד היא גורמת לאנשים להתמודד עם קשיים ולתפקד היטב ועל פי פרופ' דניאל כהנמן גם עשויה להאריך את תוחלת החיים.

בפוסט זה אתמקד בצידו השני של המטבע. אתחיל במספר דוגמאות מניסיוני האישי לפני שאתאר את מה שכותב פרופ' כהנמן בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט". 

המנהל שחשב שיצליח במקום שכולם נכשלו

מוצר פיתוח תוכנה, שנרכש על ידי ארגונים רבים במדינת ישראל בשנות ה-90 של המאה הקודמת התאים למערכות קטנות (מספר משתמשים קטן) ופשוטות. היו לו מגבלות טכנולוגיות שלא איפשרו שימוש בו במערכות עם מאות או אלפי משתמשים ובמערכות מורכבות. 

למסקנה הזו הגעתי אחרי שיחות עם חברות האנליסטים המובילות בעולם ועם ישראלי שפיתח מוצר מתחרה ונסע לבחון את השוק האמריקאי. 

המלצתי שלא לבחור במוצר הזה לשימוש במערכות גדולות. 

מנמ"ר (CIO) חדש מונה בארגון גדול. רציתי למכור לו את שירותי היעוץ שלי, בין השאר, על סמך היכרות מוקדמת. 

כששמעתי שהוא מתכוון לממש את המוצר הזה במערכות גדולות, מרובות משתמשים וקריטיות לארגון, החלטתי לחלוק איתו את מה שאני יודע ללא תשלום על מנת שאוכל לבצע יעוצים לארגון. 

אמרתי לו שכל מי שניסה בארצות הברית לבנות מערכות גדולות באמצעות המוצר הזה נכשל. 

האיש, כנראה אופטימי במיוחד, אמר: "אז אני אהיה הראשון שאצליח". 

זה הסתיים מהר בפיטוריו מהתפקיד. 

Startups 

מאחורי הזוהר של exits מפוארים מסתתר מספר גדול בהרבה של כישלונות של Startups. 

בפוסט: מה חסר: רעיונות יצירתיים או מי שיבדוק אותם? התייחסתי לנושא הזה מזווית של אדם למוד ניסיון. 

למרות הכשלונות הרבים יזמים רבים אופטימיים. בהרבה מקרים אופטימיים מדי.

מסעדה

לקוח שלי בכלכלת המשפחה החליט לפתוח מסעדה. הוא לא היה מסעדן ולא הכיר את השוק הזה. הוא חשב שזה מספיק להכין אוכל מסוים טוב. 

איני יודע, האם האוכל היה טוב או לא משום שאני נחשפתי למסעדה רק אחרי שהיא נסגרה והיה צריך להתמודד עם ההפסדים. 

נתקלתי בנתון, שאיני בטוח שהוא מדויק, שיותר מ-50% מהמסעדות לא מחזיקות מעמד יותר מ-3 או 4 שנים. 

גם בתחום זה נחשפים להרבה אופטימיות שאינה נסמכת על נתונים.

הטיית האופטימיות

אנשים וארגונים אופטימיים יותר מדי ביחס לסיכויי ההצלחה שלהם וביחס למשאבים שידרשו להם לבצע תוכניות או פרויקטים. 

כתוצאה מההטיה הזו הם עלולים להתעלם מסיכונים או להמעיט בהסתברות ובחומרת אירועי סיכון. 

אחד מהדברים שהם נוטים להתעלם מהם היא תחרות ביוזמות עסקיות שלהם.

שלוש הדוגמאות שהבאתי מניסיוני מתארות היטב את ההטיה הזו. 

כמובן שיש להן משמעויות כלכליות ומשמעויות בכלכלת  המשפחה של האנשים המעורבים בפרויקטים הללו. 

המקרה החד ביותר מבין הדוגמאות הללו הוא הלקוח שהחליט לפתוח מסעדה. 

סטרטאפיסט מוותר על שכר גבוה יותר על מנת להגשים את חלומו המקצועי. 

אין בזה רע כל עוד ההסתברות למימוש החלום היא סבירה. בחלק מהמקרים מדובר בהסתברות אפסית שלא שווה את הסיכון. 

גם מצבו הכלכלי של מנהל בכיר שפוטר עלול להיות מורע.

נתונים שמביא דניאל כהנמן בספרו

סיכוייו של עסק קטן בארצות הברית לשרוד במשך 5 שנים הם 35%. 

בסקר נמצא שאנשים שפותחים עסקים מאמינים שהסיכוי של "עסק כמו שלך" לשרוד במשך חמש שנים הם 60%.

ההטיה בלטה יותר כשנשאלו ספציפית על העסק להם. 81% ייחסו הסתברות של 70% להצלחת העסק שלהם. 33% העריכו את ההסתברות שלהם להיכשל ב-0%. 

מחקר של תומס אסטברו

כהנמן מביא את המחקר כהדגמה למה שקורה לאופטימיסטים המקבלים בשורות רעות. 

אסטברו לקח נתונים מארגון קנדי המסייע לממציאים להעריך את סיכויי הצלחה המסחרית של ההמצאה שלהם. דירוג של D או של E מנבא כישלון של 70% מההמצאות. 

במציאות התחזיות היו מדויקות. מבין אלה שקיבלו את הדירוג הנמוך רק 5 מתוך 411 פרויקטים הגיעו לשוק. כל החמישה נכשלו. 

47% מהמציאים המשיכו בפרויקט על אף שסיכוייו להצליח הוערכו כאפסיים. 

הכותרת של פרק 24 בספרו של כהנמן העוסקת בנושא הזה היא: מנוע הקפיטליזם. 

הקפיטליזם מבוסס על תחרות בשוק חופשי. ללא הטית האופטימיות הייתה הרבה פחות תחרות.

ההטיה הזו גורמת לכאלה שלא באמת מסוגלים להתחרות לנסות להתחרות ולהיכשל.

השלכות בכלכלת המשפחה

כל מי שעובד כעצמאי, בעל עסק או שותף בעסק צריך להביא בחשבון אפשרות לכישלון ולייחס לה את הסיכויים הריאליים להתממשותה. 

רק גישה כזאת מאפשרת ניהול סיכונים נכון. 

גם מי שעובד כשכיר צריך להימנע מהטיית האופטימיות ככל שניתן. 

אופטימיות יתר עשויה להתיחס לאפשרויות של קידומו בארגון, לחששות מהאפשרות שיפוטר ועוד. 

גם משקיעים נוטים להיות יותר מדי אופטימיים ביחס לסיכויי הצלחה של ההשקעות שלהם. 

בשונה מיזמים, על פי המחקר שציטט פרופ' כהנמן בספרו, בשורות רעות גורמות למשקיעים לא מיומנים "לברוח", כלומר: למכור את ההשקעה במחיר של הפסד. 

"באר המשאלות" - הרצאתו של פרופ' עומר מואב על מדיניות כלכלית בישראל: קפיטליזם ושני סוגים של כלכלות סוציאליסטיות

 

זהו הפוסט האחרון מתוך שלושה על הרצאתו של פרופ' עומר מואב ב"באר המשאלות". 

הפוסט הראשון התמקד בעלויות המלחמה. הפוסט השני עסק במדיניות ועובדות כלכליות.

פוסט זה עוסק בשלוש תפיסות מדיניות של כלכלה.

1. הכלכלה הקפיטליסטית בה דוגל פרופ' מואב. 

2. הכלכלה הסוציאליסטית על פי גורמים במדינת ישראל, בעיקר במפלגת העבודה. 

3. הכלכלה הסוציאל-דמוקרטית במדינות סקנדינביה.

פרופ' מואב אומר שהכלכלה הסוציאל-דמוקרטית במדינות כמו שוודיה ודנמרק מבוססת על אותם עקרונות שעליהם מבווסת כלכלה קפיטליסטית כמו הכלכלה בארצות הברית. 

מדינות סקנדינביה נצמדות לאותם עקרונות קפיטליסטיים שאליהם מחויבת כלכלה קפיטליסטית, למשל: אין קביעות במקום עבודה. 

התפיסה המדינית-כלכלית של אנשים כמו שלי יחימוביץ (לדבריו היא הדמות המזוהה ביותר עם התפיסה הזו בישראל) מנוגדת לדעתו לעקרונות כלכליים נכונים. 

התוצאות הכלכליות של ישום מדינות כלכלית כזו גרועות. 

הזווית האישית שלי

אני דוגל בכלכלה הסוציאל-דמוקרטית של מדינות סקנדינביה. 

האזרחים מקבלים תמיכה גדולה מהמדינה במקרה הצורך, למשל: חופשות לידה ארוכות (ליולדת ו/או לבן זוגה).

על מנת לתת יותר לאזרחים, משלמים יותר מיסים. 

בכלכלה האמריקאית הקפיטליסטית משפחה עלולה להתרסק כלכלית והמדינה לא תיתן לה תמיכה מספיקה על מנת לשרוד, להתאושש ולהמשיך להיות יצרנים. 

הבעיתיות של התפיסה הסוציאליסטית בכלכלת ישראל באה למשל לידי ביטוי בהקשר של התנגדות של חברות כנסת להעלאת גיל הפרישה לפנסיה של נשים. 

הנפגעות העיקריות מכך הן נשים עובדות. גם כלל הציבור החוסכים לפנסיה נפגע מכך. 

הערת שוליים

היתרונות של הכלכלה הסוציאל-דמוקרטית בסקנדינביה באים לידי ביטוי גם בדירוג הגבוה של מדינות אלה במדד האושר הלאומי.

פישינג לא מה שחשבתם

 

בפוסט כלכלה בישראל 2023: תחזית פסימית, התייחסתי בקצרה לספרם של ג'ורג' אקרלוף ורוברט שילר, "תורת ההונאה -מניפולציות והולכת שולל בתחום הכלכלי". 

בפוסט זה אתיחס בעיקר לחלק מאוד משמעותי, מספר זה. 

שני חתני פרס נובל כותבים לא מעט על פישינג (Phishing). 

עד שהתחלתי לקרוא את הספר, חשבתי כמו כל אנשי המחשבים, וכמו כמעט כל מי שמכיר את המושג ואינו מומחה מחשבים, שדיוג רלוונטי רק למערכות מחשוב מקוונות. 

כותבי הספר מצטטים את ההגדרה של מילון אוקספורד על פיה, המושג נטבע בשנת 1996. על פי ההגדרה Phishing היא: "הונאה באינטרנט שמטרתה להשיג מאנשים מידע אישי, בעיקר תוך התחזות לחברה בעלת מוניטין. תרמית מקוונת הנעשית דרך "דיג" של מידע אישי תוך כדי התחזות".

ההגדרה של כותבי הספר היא רחבה יותר. הם מרחיבים אותה מעבר לתחום של מחשבים. ההגדרה שלהם מדברת על "דייגים" הגורמים לאנשים לעשות דברים התואמים את האינטרס של ה"דייגים" ולא את האינטרס של הקורבנות. 

הקורבנות הם "פריירים" על רקע של מידע מוטעה או חלקי או על רקע של הטיות פסיכולוגיות. 

בהגדרה הרחבה הזו, אין הכרח להתחזות לחברה בעלת מוניטין. חברה בעלת מוניטין עלולה לנצל את המוניטין שיש לה על מנת "לדוג" פריירים.

 

קפיטליזם ודיוג

 

שני הכלכלנים מצהירים שהם תומכים במודל קפיטליסטי, אבל מבינים שהמודל יוצר כמעט הכרח לשימוש בדיוג. גם חברות הוגנות נאלצות לפעמים לעשות שימוש בטכניקה הלא הוגנת הזאת. 

בסופו של דבר צריך להיווצר שיווי משקל של דיוג. עודף בשימוש בטכניקה הזו עלול להרוס את המוניטין של החברה ולמנוע ממנה בעתיד שימוש בדיוג.

 

מחשבות כלכליות על העשור השלישי של המאה: כיצד יתחלק העושר?

תומא פיקטי, מקור התמונה: ויקיפדיה

בפוסט הראשון בסדרה עסקתי בעבודה. יש קשר בין עבודה לבין חלוקת העושר. ככל שאנשים שממילא מרוויחים מעט ידחקו מחוץ לעולם העבודה גם ההכנסות שלהם יקטנו או יתאפסו. 

הבעיה אינה רק באבטלה העתידית. פערי העושר בין העשירים לבין שכבות הביניים מתרחבים. פערי העושר בין העניים לבין האחרים מתרחבים אף הם. לפי דוח העוני האלטרנטיבי של "לתת", בישראל של שנת 2018 47% ממקבלי הסיוע סבלו מחוסר מזון או ממגוון תזונתי דל. 47% ממקבלי הסיוע עובדים.

ישראל וארה"ב הן דוגמאות קיצוניות לריכוז חלק גדול מהכסף בידי קבוצה מצומצמת של עשירים.
האם גם בעשור שהתחיל עכשיו תימשך המגמה של יותר כסף לעשירים?
השיטה הקפיטליסטית המערבית הגיעה למשבר. המשבר נובע, בין השאר, בגלל מגמה של ריכוז יותר עושר בידי קבוצת אוכלוסייה מצומצמת.
המודל הסוציאל-דמוקרטי של מדינות סקנדינביה כנראה יותר מוצלח מהמודל הקפיטליסטי האמריקאי. 
העושר מתחלק יותר בין כלל האוכלוסייה ולמרות זאת העבודה יעילה והתוצר הלאומי הגולמי גבוה.  
ארגוני העובדים הסקנדינביים הם לא הועד של חברת חשמל או נמל אשדוד. 
הם לא כופים העסקת עובדים על חשבון תפוקה ויעילות. הם כן דואגים שעובד מפוטר ימצא עבודה חלופית.

קוראי דה מרקר יכולים לקרוא על הנושא הזה במספר רב של מאמרים של גיא רולניק.

תובנות של ראש ממשלת ניו זילנד  

מאמר של ד"ר אמיר ברנע, ישראלי מרצה למימון באוניברסיטה במונטריאול, עוסק בג'סינדה ארדרן, ראשת ממשלת ניו זילנד. המאמר פורסם בעיתון הארץ ב-24.1.20.ארדרן ניסתה להגדיר את פונקציית המטרה של המדיניות הכלכלית של ארצה. התשובה שלה היא מקסום תחושת הרווחה של אזרחי המדינה ולא הגדלת התל"ג. המדינה בעלת התל"ג הגבוה ביותר היא ארה"ב. ברנע טוען שהשכר של אחוז גבוה מהאמריקאים הוא נמוך.

אם דיברנו על תקציב ניו זילנד, המכונה "תקציב הרווחה והאושר", מן הראוי להזכיר ראש מדינה עם פחות ממיליון תושבים בהרי ההימליה, שכבר הגיע למסקנה הזאת לפני זמן רב. מדובר בבהוטן. קראו: כלכלת המשפחה בבהוטן: אל"ג תל"ג. מדד האושר הלאומי הגולמי שהגה ג'יגמה סינגייה ואנצ'וק, מלכה הקודם של בהוטן, בשנת 1972, אומץ על ידי האו"ם. 
כמעט בכל שנה מובילות אותו מדינות סקנדינביה.   

2003 פרופסור תומא פיקטי ופרופסור עמנואל סאייז

תומא פיקטי הוא כלכלן צרפתי המתמחה במחקר של אי שיוויון כלכלי. הוא נחשב לאויב של המאיון העליון משום שספריו ומחקריו דוגלים בחלוקה שיוויונית יותר של העושר. כך למשל, הוא דוגל במס גבוה יותר על עשירים ובמיסי ירושה.  
עמנואל סאייז מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי שותף למחקרים ולדעות של תומא פיקטי.
המחקרים שלהם על אי-שיוויון גרמו להפיכת הנושא לנושא העומד במרכז דיונים תקציביים בארה"ב, בצרפת ובמדינות נוספות.

ג'וזף שטיגליץ

ג'וזף שטיגליץ הוא כלכלן יהודי אמריקאי חתן פרס נובל. שטיגליץ מדבר על "הצלת הקפיטליזם מעצמו", כלומר: על כשלים בשיטה הקפיטליסטית הנוכחית המביאים לכך ש"חלקים נרחבים מהאוכלוסייה נותרו מאחור, מנוכרים משיטה כלכלית ופוליטית שלא עובדת עבורם".  
למעשה גם הוא מדבר על חלוקה אחרת של העושר שבה העשירים ביותר מקבלים פחות ורבים שאינם משתייכים לעשירים ביותר מקבלים יותר ממה שהם מקבלים היום.

Pilot של חלוקת כסף

במדינות שונות נעשים פרוייקטי חלוץ של חלוקת כסף מהמדינה  לאזרחים. כך למשל, היה פרויקט כזה בפינלנד ובאופן מפתיע גם בהודו. 
הפרויקטים הקטנים האלה הם בגדר ניסוי ועדיין לא שיטה. 
המתכונת פשוטה: מדגם קטן של אזרחים מקבל בכל חודש סכום כספי ונבדקת ההשפעה של קבלת הכסף על חייו.

בשונה מקצבאות, הסכומים קבועים ואינם משתנים על פי קריטריונים. המקבלים אינם צריכים לבצע תהליכים ביורוקרטיים מורכבים מול הרשויות על מנת להוכיח את זכאותם ולקבוע את גובה הסכום לו הם זכאים.  במידה מסוימת הצלחת ניסויים כאלה והפיכתם לשיטה עשויה לצמצם תקורות של מנגנונים ביורוקרטיים, למשל: במוסד לביטוח לאומי במדינת ישראל.

פרויקטים כאלה עשויים לתת מענה לחלקים מהאוכלוסייה שלא יוכלו למצוא עבודה בכלל או עבודה יציבה בעולם בו מחשבים ורובוטים יעבדו במקום או בשיתוף עם בני אדם. 

האם זו חלוקה אחרת של העושר? כן אבל במידה מוגבלת. המקור לכספים האלה הם מיסים שמשלמים אזרחים שמרוויחים יותר מהחלקים העניים של האוכלוסייה. 

נסיעה חינם בתחבורה ציבורית

בערים לא מעטות במדינות מפותחות נעשים Pilots של תחבורה ציבורית חינם.
אם נשאל את השאלה ששאלנו בפסקה הקודמת: האם זו חלוקה אחרת של העושר? התשובה תהיה: כן אבל במידה זניחה ביותר. מקור הכסף למימון נסיעה חינם הוא במיסים שנגבים באופן פרוגרסיבי (במידה זו או במידה אחרת): עשירים יותר בדרך כלל משלמים יותר. למעשה מטרת פרוייקטי חלוץ אלה היא לתת תמריץ לנסיעה בתחבורה ציבורית במקום ברכב פרטי. באופן כזה הקטין את מספר כלי הרכב על הכבישים הצפופים בערים על מנת לקצר את זמן הנסיעה, לפתור בעיות חניה ולחסוך בכסף. 
זה עשוי להתחבר לאחד הפוסטים הבאים שייגע  בנושא של המשמעויות הכלכליות של שמירה או אי-שמירה על איכות הסביבה. 

עשירים מדי? חלקו כסף

אנשים עשירים מדי כבר לא יודעים מה לעשות עם כספם. זה יספיק לחיי רווחה שלהם ולכמה דורות אחריהם. 
יש ביניהם כאלו שמבזבזים כסף ללא הכרה ויש כאלה שמתנהגים באופן צנוע יותר. 

חלקם מקבלים החלטה להיות פילנטרופים ולהשקיע כסף עודף רב על חשבון הקטנה משמעותית של הירושה למשפחתם. 
דוגמה לעשיר במיוחד המשקיע במיזמים פילנטפרופיים הוא ביל גייטס. 

האם צפוי שינוי בחלוקת העושר?

כל הפסקאות הקודמות בפוסט זה מצביעות על בעיה מהותית בחלוקת העושר במודל הקפיטליסטי הנוכחי.
חלקן מצביעות גם על מודל טוב טוב יותר המיושם במדינות סקנדינביה. 
סביר להניח שבמהלך העשור תהיה חלוקה אחרת של העושר שבה חלק גדול יותר מהעושר יגיע לכאלה שהם פחות עשירים.

תרבות הצריכה נסדקת

בישראל, כמו במדינות קפיטליסטיות מפותחות אחרות, שלטת תרבות הצריכה. על פי הויקיפדיה: "תרבות הצריכה היא מערכת חברתית וכלכלית המעודדת צריכה של מוצרים ושירותים כערך מרכזי." 

לאחרונה אני נתקל ביותר מודלים לכלכלת משפחה בפרט ולכלכלה בכלל, שאינם תואמים את הדפוס של תרבות הצריכה. על שניים מהם אספר לכם בפוסטים הבאים. בפוסט זה אציג כמה מהבעיות שהופכות את תרבות הצריכה למעגל רע (vicious circle): ככל שצורכים יותר נעשה קשה יותר. הבעיה הבסיסית היא שצורכים לא רק את מה שצריכים, אלא גם את מה שלא באמת צריכים.

פרסומות

פרסומות הם המנוע של הצריכה. ככל שנוצף יותר בפרסומות, גדל הסיכוי שנקנה את המוצר שמפרסמים, אבל גם גדל הסיכוי שנקנה מוצרים שאולי לא היינו קונים.

מחקרים בארה"ב מגלים גידול עקבי בהוצאות הפרסום. אני מנחש שהמצב במדינות מערביות מפותחות, ובכלל זה ישראל, אינו שונה. 

שימו לב לכך שלא כל הפרסומות מכוונות למבוגרים: פרסומות רבות מכוונות דווקא לילדים, כולל ילדים צעירים במיוחד. הפרסום באינטרנט, חושף את הילדים עוד יותר לפרסומות, משום שהם מבלים חלק ניכר מזמנם במרשתת (השם העברי החדש לאינטרנט).

לחלק מהילדים חסרה היכולת להבחין בין מסע פרסום למציאות (גם לחלק מהמבוגרים, אבל אני מדבר גם על ילדים גילאי 5 או 6).

לילדים בגיל נמוך, חסרים כלים להערכת משמעות ההוצאה הכספית לרכישת המוצר (לצערי, גם לחלק מהמבוגרים).

כלים להעריך הוצאה ותמורה אולי חסרים להם, אבל ללחוץ על ההורים הם יודעים.

התוצאה היא גידול מתמיד ברכישת מוצרים ושירותים ובהתאם גם גידול בהוצאות.

מותגים
מותג היא חברה ידועה ובעלת מוניטין, הגובה יותר כסף עבור מוצר דומה למוצר שמוכרות המתחרות שלה. כך למשל חברת Apple היא מותג בתחום של טלפונים חכמים.

השאלות שלא תמיד שואלים היא: האם המוצר של חברת המותג טוב יותר? והאם הפער באיכות מצדיק את גובה הפער במחירים?
אם התשובה לשתי השאלות חיובית (לפעמים קשה לענות על השאלות כי אין תשובה ברורה וחד-משמעית) אולי מוצדק לקנות מותג (אם אתם יכולים להרשות לכם מבחינה כלכלית). במקרים רבים הקונה משלם יותר עבור השם של המותג בלבד. 

רכישת מותגים, ללא ערך מוסף למוצר, מגדילה את ההוצאות.

קונפורמיות חברתית

בתרבות צריכה קשה להימנע מרכישת מה שרוב האנשים סביבך קונים. אנשים יקנו דירות. יקנו אותן במרכז ויקנו דירות גדולות ממה שהם צריכים.

קל להגיד שקניתם לבן שלכם, בן ה-9, את הדור האחרון של מותג טלפון חכם, משום שחברים שלו קנו אותו ומשום שמעמדו החברתי עלול להיקבע על פי הטלפון שברשותו

הרבה יותר קשה להגיד לבן שמבקש את אותו טלפון, שלא תקנו לו אותו וזה יפעל לטובתו, אם ימצא דרך אחרת לשדרג את מעמדו החברתי.

רוב האנשים יטו לקונפורמיות חברתית שתחייב אותם להוציא יותר כסף על צריכה.

עבדות מודרנית

כשצורכים יותר ויותר בגלל תרבות צריכה, פרסומות, קונפורמיות ומיתוג, צריך יותר הכנסות. חלק מהאנשים משיגים אותן באמצעות יותר עבודה. יותר ויותר עבודה פירושה יותר שעות עבודה. המשמעות היא ויתור על עיסוקים אחרים, למשל: תחביבים או פעילות משותפת עם ילדים או בן/בת זוג.
תוסיפו לזה את הזמינות המתמדת בגלל טלפונים חכמים, ותראו אנשים, שכמעט כל זמנם מוקדש לעבודה.

חלק מהם רואים בזה עבדות. כמי שעבד (ועדיין עובד חלקית) בהייטק, שמעתי לא מעט אנשים העוסקים בתחום זה, המגדירים את מצבם כעבדות מודרנית. כל עבד קלאסי היה מאושר, לו היה מרוויח את מה שהם מרוויחים. בינינו, גם רבים שאינם עבדים היו שמחים להשתכר כמוהם.  

כשתפיסת העולם היא שמי שהולך הביתה בשעה 19:00 "עבד חצי יום", אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם כל כך הרבה שעות עבודה נדחקים הצידה (למשל: אימהות ואבות לילדים קטנים).

שלא תטעו, מבחינת פריון עבודה ותוצרים, במקרים רבים עבודה של מספר רב של שעות ביום אינה אפקטיבית. 
בכלל, לטעמי עדיף במקצועות מסוימים להעריך עובד על פי תוצרי עבודתו ולא על פי מספר השעות שעבד. 

בחברת Google כנראה מבינים את זה. הם מאפשרים לעובדים לעבוד יום אחד בשבוע על איזה נושא שירצו ולהתנתק מעבודתם הרגילה.

כיועץ מחשוב, ראיתי כבר מצבים בהם כתבתי מסמכים טכנולוגיים, שהקדשתי לכל אחד 7 ימי עבודה. ליריב הפוליטי של המנהל שלי היו יותר משאבים: למסמך המציג עמדה מנוגדת, הקדיש בדרך כלל 3 חודשי עבודה של 3 עובדים + שעות של יועץ חיצוני. 
בדרך כלל המסמך שכתבתי, לא נפל מהמסמך של המתחרים.

השורה התחתונה: עבודה של יותר מדי שעות המוגדרת על ידי לא מעט עובדים כ"עבדות" היא יותר צורך של העובדים להגדיל את הכנסתם מאשר צורך של הארגון. 

יותר מדי אשראי

לא כל אחד יכול לעבוד יותר ולהרוויח יותר. בתרבות הצריכה גם אלה שאינם יכולים לעשות זאת, מוציאים יותר מדי כסף על צריכה. ברוב המקרים הפתרון שלהם לכיסוי ההוצאות הוא לקיחת אשראי (הלוואות, אוברדרפט וכיו"ב). 
קראו את הפוסט שכתבתי בנושא זה: הלוואות, הלוואות - יותר מדי הלוואות, ותבינו על מה אני מדבר.

התערערות המבנה המשפחתי

כשההורים עובדים יותר מדי שעות אין להם זמן להשקיע בזוגיות. התוצאה במקרים רבים היא גירושים. ברוב המקרים, הגירושים מרעים את מצבה הכלכלי של האישה ובהרבה מקרים, בלשון של המעטה, אינם מיטיבים את מצבו הכלכלי של הגבר.

הנזק במערכות היחסים הורים-ילדים עלול להיות חמור יותר. הילדים רואים בהורה דמות שתפקידה העיקרי לתת להם כסף ולקנות להם מוצרי צריכה (iPhone כבר אמרנו).

סיכום של מערכות הורים-ילדים בהקשר כזה תוכלו למצוא בפוסט: אבא כספומט. אימא בנקומטית. 

השורה התחתונה
הקשיים הרבים של משפחות ופרטים בודדים להתמודד עם תרבות הצריכה, סודקים אותה. רעיונות חלופיים או שינויים חלקיים במודל מתחילים לעלות ולזכות ברמה מסוימת של פופולריות.

כלכלת המשפחה בסין: הקדמה

. 1979,דנג שיאופינג
מקור התמונה: ויקיפדיה

כלכלת המשפחה במדינה או בחברה בתוך מדינה תלויה במספר רב של גורמים תרבותיים, כלכליים, חברתיים וגורמים נוספים אחרים. ההבדלים בין קבוצות בתוך מדינה וההבדלים בין מדינות, עשויים להשפיע על האופן בו מנהלים את כלכלת המשפחה.

חברה שבה הנורמה היא תרבות צריכה מעודדת את המשתייכים אליה לצרוך יותר, לקחת הלוואות ולעבוד קשה יותר על מנת לצרוך יותר.

חברה המעודדת הסתפקות במועט וחיסכון לעתיד תומכת בדפוסי התנהגות שונים.

את ההבדלים אמחיש באמצעות דוגמה בתחום הדיור.
במדגסקר אפשר לגור בבקתה: ידם של תושבים רבים אינה משגת רכישת דירה, מזג האוויר הנוח מאפשר לחיות גם בבקתה ואין לחצים חברתיים לרכישת או השכרת דירה.

בבהוטן זו אינה אופציה. קרוב לוודאי שחייכם יסתיימו בבקתה במהלך החורף הקשה והקר.

גם בישראל לא סביר שתסתפקו בבקתה. לקרוב ל-70% יש דירה בבעלותם. הנורמות החברתיות דוחפות אתכם לקנות דירה (רצוי שתהיה גדולה ככל האפשר).

במהלך ביקוריי הקצרים בבהוטן ובמדגסקר קלטתי מהר מאד את המאפיינים הייחודיים של כלכלת המשפחה המקומית. האתרים והאירועים בהם ביקרתי, הסברי המדריכים (ישראלים ומקומיים), שאלות ממוקדות למדריכים ופה ושם שיחות עם מקומיים דוברי אנגלית, הספיקו על מנת להבין. 

ההתרשמויות שלי מובאות בפוסטים. הפוסט: האם מדינות העולם השלישי דומות זו לזו? השוואה בין בהוטן ומדגסקר, מכיל קישורים לכל יתר הפוסטים על בהוטן ומדגסקר.

לפני מספר ימים חזרתי מסין. אכתוב מספר פוסטים על כלכלת המשפחה בסין. אין לי ספק שההבנה שלי של סין רחוקה מההבנה שלי את מדגסקר או בהוטן.

לא מעטים בארץ תופסים את סין כמדינה ענקית השולחת פועלי בניין עניים לישראל, מייצרת מוצרים זולים ולא איכותיים ופוגעת באופן עקבי בזכויות יסוד של אזרחיה.

התמונה האמיתית הרבה יותר מורכבת. בפוסטים הבאים אנסה לתאר חלקים קטנים מהתמונה.

מדוע קשה יותר להבין את סין?

הגודל
על פי הויקיפדיה, בסין 22 מחוזות ובנוסף אליהם חמישה מחוזות אוטונומיים, ארבעה מחוזות עירוניים ושני אזורים מנהליים מיוחדים: הונג-קונג ומקאו.

ביקרתי רק בשני מחוזות: סצ'ואן ויונאן ובמחוז עירוני אחד: צ'ונגצ'ינג.
על מנת להבין מה זה מחוז, נסתכל על סצ'ואן: כ-87 מיליון תושבים ב-485 אלף קמ"ר. שטחה של איטליה, אחת מהמדינות הגדולות באירופה הוא מעט יותר מ-301 אלף קמ"ר. מספר התושבים בה: קצת פחות מ-62 מיליון. 

קשה להסיק משני מחוזות על המדינה כולה.

המורכבות
למרות שקראתי לפני יותר מ-30 שנה את הספר: Tao Te Ching באנגלית, ספרים של סופרים סיניים בתרגום לעברית ולמרות ששמעתי על התרבות הסינית המפותחת בעבר הרחוק (המצאת הדפוס הרבה לפני גוטנברג, זיקוקים, אבק שריפה ועוד), אני רחוק מלהבין את המורכבות. גם היכרותי המוגבלת עם כמה חברות סיניות בתחום טכנולוגיית המידע, אינה סוגרת פער זה בהבנתי. 

קרוב לוודאי, שמרבית קוראי אינם מבינים טוב ממני את המורכבות ונוטים להיתפס לקלישאות.  

ההטרוגניות
בסין יש 56 מיעוטים אתניים. גם מהמעט שראיתי, אפשר להבין שתפיסתם הכלכלית ואורח חייהם של בני ההאן (הסינים) שונה מתפיסתם הכלכלית ואורח חייהם של מיעוטים שונים. אל תחשבו שכל המיעוטים מתנהגים באופן דומה.

הדינמיות
סין משתנה כל הזמן. מה שראיתי היום, אינו דומה למה שראו חברי לפני שלוש שנים או שבע שנים. כנראה שזה שונה מאד ממה שיראו שם בעוד שבע שנים. 

קפיטליזם בסין
לאיש שבתמונה בתחילת הפוסט קראו דנג שיאופינג (1904-1997). דנג, יליד כפר בסצ'ואן, היה מוותיקי המפלגה הקומוניסטית והשתתף במסע הארוך. בשנים 1976 עד 1997 היה מנהיגה של סין, אחרי שהחליף את מאו דזה דונג, שהלך לעולמו. 

בתקופתו היה הדיכוי האלים במיוחד של הפגנות הסטודנטים בכיכר טייאן-אן-מן. החלופה האחרת להחלפת מאו הייתה ללא ספק גרועה בהרבה ממנו: "כנופית הארבעה".

בהקשר הכלכלי, הוא ייזכר כמי שהפך את סין למעצמה קפטילסטית במקום כלכלה קומוניסטית מפותחת פחות. סין היום היא הכלכלה השנייה בגודלה אחרי ארצות הברית. 

קפיטליזם לעומת קומוניזם אינו דיכוטומיה אלא רצף. סין בתקופת דנג נעה כברת דרך נכבדה בכיוון הקפטילסטי, אבל עדיין נשארה קומוניסטית בחלק מההקשרים. כך למשל, המפלגה הקומוניסטית היא המפלגה השלטת שם ללא תחרות מפלגתית אמיתית. לחופש הביטוי יש שם גבולות, שצריך להיזהר שלא לעבור אותם.