יום רביעי, 20 ביוני 2018

לא רק Moral Hazards - סיפורים מהחיים

בפוסט קודם הסברתי מהו Moral Hazard. באופן תמציתי,  כשמדינה או חברה עוזרת לכאלה שזקוקים לתמיכה כלכלית, יהיו כאלה שיקבלו אותה, על אף שהסיבה למצוקתם אינה חוסר יכולת אלא חוסר רצון או מניע אחר.
באותו פוסט שאלתי למי צריך לעזור? בפוסט זה אביא דוגמאות למקבלי עזרה. כל קורא יכול להחליט למי לדעתו צריך לעזור?

למי צלצלו הפעמונים? 

עמותת "פעמונים" היא עמותה המנסה למשפחות בישראל להתנהל כלכלית "באופן מאוזן ואחראי ובדרך ישרה" (הקטע בגרשיים הוא כמעט ציטוט מדויק מלשונית "אודות" באתר פעמונים). 
העמותה עושה עבודה חשובה בתחום, אבל בלא מעט מקרים אינה גובה תשלום. 
העמותה מתבססת בעיקר על מתנדבים ותרומות.

במהלך הקריירה שלי בכלכלת המשפחה פגשתי אדם, שעבד כעשר שנים ב"פעמונים" ועזב. 
"מדוע עזבת את פעמונים?" שאלתי אותו.
"נמאס לי להיות זה שהמצב הכלכלי של המשפחות, להן נתתי ייעוץ מעניין אותו יותר ממה שהוא מעניין את המשפחות" ענה לי אותו יועץ לכלכלת המשפחה.

מאחורי האמירה מסתתרת הטענה, שחלק מהמשפחות להן מסייעים ב"פעמונים" ממש לא מתחברות לחזון של העמותה: הן רוצות שמישהו אחר יעזור להן להתנהל כלכלית טוב יותר אבל אינן מוכנות לקחת אחריות בעצמן.

לא בכדי, כתבתי את המילה "חלק". איני טוען שכל או רוב המשפחות ש"פעמונים" מסייעת להן מתנהלות באופן כזה אבל....
כשמקבלים משהו ללא תשלום יש כאלה שלא יעריכו את העזרה שהם מקבלים ולכן גם יטו לא לקחת אחריות.
באופן אישי פגשתי לא מעט אנשים שעזרתי להם בהתנדבות וידעו להעריך את זה ולקחת אחריות על מעשיהם. 

אחד הפתרונות לבעיה הזו הוא גביית תשלום סמלי. יש כאלה שאם ישלמו תשלום נמוך ככל שיהיה, יפיקו תועלת שלא היו מפיקים מאותו סיוע כשהוא ניתן בחינם.

כנראה שבין אלה המקבלים סיוע מעמותת "פעמונים" יש גם כאלה שהם Moral Hazard, כלומר: כאלה שהיו יכולים לממן לעצמם ייעוץ בכלכלת המשפחה והצליחו לקבל ללא תשלום ליווי כלכלי של "פעמונים".
שאלה בפני עצמה היא: האם אלו שמלווים אותם היו מפיקים יותר תועלת לו היו משלמים לפחות סכום סמלי?  


שני סיפורים אתיופיים

כשסיימתי את קורס יועצים ומאמנים לכלכלת המשפחה, התקשתי למצוא משפחות שרצו ייעוץ מיועץ חסר ניסיון. גם מרבית חבריי לקורס התקשו לא פחות ממני.
רובם התנדבו בעמותת "פעמונים" על מנת לרכוש ניסיון. אני התנדבתי לתת ייעוץ ללא תשלום למשפחות יוצאי אתיופיה בשכונת הקטמונים. 

מהרכזת האתיופית, הנבונה והמשכילה, ביקשתי שתפנה אלי משפחות שתוכלנה להפיק תועלת מהייעוץ שלי.
היו משפחות כאלה. במיוחד בלטה משפחה אחת שקלטה את מה שאמרתי ומיד השליכה אותו על מצבה.
כך למשל, הסברתי שעדיף לנהל חשבון בנק אחד ולא שני חשבונות משום שאפשר לנהל אותו טוב יותר. הזכרתי את המצב בו בחשבון אחד יש אוברדרפט ובשני יתרת זכות. הגבר מיד זיהה שזה מה שקרה אצלם ואמר לאשתו: זה קורה גם לנו בואי נעביר את שתי המשכורות שלנו לאותו חשבון ונסגור את השני.

היה גם סיפור מוצלח פחות. נכמרו רחמיה של הרכזת על אם חד-הורית צעירה שמצבה הכלכלי היה גרוע במיוחד. גם אני לא יכולתי להיות אסרטיבי ולהשיב בשלילה לבקשת הרכזת.
בפגישה הראשונה הבנתי שהיא לא ממש בשלה לקלוט את מה שאני אומר לה. לפגישה השנייה במתנ"ס רק אני הגעתי. הרכזת התקשרה והגברת המציאה תירוץ ואמרה שהיא מגיעה. בטלפון השני אחרי חצי שעה היה תירוץ אחר.


כעבור כמה שנים
באחת הפעמים המעטות שבאתי כמתנדב לעמותת "שכן טוב" לעזור בחלוקת מזון למשפחות מעוטות יכולת שמחתי לפגוש את הגבר יוצא אתיופיה, שהוזכר בפגישה הקודמת. אחרי שיחה קצרה התברר ששנינו הגענו מאותה סיבה: גם הוא עזר בחלוקת מזון.
כיועץ לכלכלת המשפחה אני שמח לפגוש משפחות שעברו תהליך ייעוץ בנסיבות כאלה: זו אינדיקציה להצלחת תהליך הייעוץ וגם אינדיקציה שהן מעריכות את מה שקיבלו ותורמות לחברה.

המפגש עם האם החד-הורית במסגרת "שכן טוב" היה פחות משמח. באחת הפעמים הבאתי לה מזון.

במקרה זה אין מדובר ב-Moral Hazard. השאלה העולה היא: האם יש טעם בהשקעה בטיפול בכלכלת המשפחה באנשים שאינם בשלים לזה ולכן לא יפיקו תועלת מהייעוץ?
בוודאי שיש מקום לתמיכה ממסדית אחרת באנשים כאלה.
שימו לב לדוגמה החיובית של אדם שקיבל ייעוץ כלכלי בהתנדבות ומעבר להפקת התועלת האישית מהייעוץ בחר גם להתנדב לטובת אחרים.


עיירת פיתוח

מיכאל (שם בדוי לחלוטין כמו כל השמות בפוסט זה) גדל בעיירת פיתוח.
דניאל (שם בדוי) גדל בשכונה גרועה מעיירת פיתוח: עוני, פשע, סמים, אלימות וכדומה.

כשפגשתי את דניאל, אחרי שסיים תואר שני באוניברסיטה ועבד במקצוע מכובד, הוא לא התלונן על התנאים הקשים בהם גדל לאחר קום המדינה. להיפך, היו לו דברים חיוביים להגיד על המורים שלימדו אותו בבית הספר.
הוא סיים את בית הספר היסודי בהצטיינות. אבל היות שרק מעטים המשיכו לבית ספר תיכון (אז עדיין לא היו חטיבות ביניים) הוא למד בבית ספר מחוץ לשכונה. 
הוא התחיל כתלמיד גרוע במיוחד בגלל פערי הרמה הגדולים בין בית הספר היסודי בשכונה לבתי ספר יסודיים אחרים. הוא סיים בהצטיינות.

מיכאל התלונן על הקיפוח של הוריו שנשלחו לעיירת פיתוח. הוא לא התמיד בלימודים והחליט לא לעבוד. איכשהו הצליח להוציא אישור שאינו מסוגל לעבוד והוא מקבל קצבה חודשית מהמוסד לביטוח לאומי. הוא מבצע פה ושם עבודות מזדמנות "בשחור".

קרוב לוודאי שהמשפחות של שניהם קופחו שלא בצדק. דניאל בחר למצות את עצמו למרות תנאי ההתחלה הגרועים במיוחד. מיכאל בחר לא לעשות כלום.

מיכאל הוא דוגמה קלאסית ל-Moral Hazard. לטעמי האישי, לא צריך לעזור כלכלית לאנשים כמוהו. בהחלט אפשר לתת לו עזרה על מנת שיעבוד וישנה את תפיסת המציאות שלו.
לאנשים מסוגו של דניאל מן הראוי לעזור. הם יפיקו ממנה תועלת ויתרמו לחברה.


כשפסיכולוגיה אנלטית מצליחה יותר מדי


זרמים מסוימים של פסיכולוגיה יוצאים מהנחה שחשוב להבין לעומק את עברו המשפחתי של המטופל. הן שמות דגש רב על היחסים עם ההורים בגיל צעיר.
המטרה היא כמובן להביא לכך שההבנה של העבר תשפר את המצב הרגשי ואת ההתנהלות בהווה ובעתיד.

יש כאלה שאצלם הניתוח הפסיכולוגי  "מצליח" יותר מדי, כלומר: הם כל כך עסוקים במערכת היחסים עם ההורים בעבר הרחוק, כך שהם לוקחים אותה איתם להווה.
חלקם גם מוצאים את האשם או האשמים במידת האושר הפחותה שלהם בהווה ובקשיים התפקודיים בהווה.
מנקודת מבטם ההורים או אחד מהם הם האשמים. גורם סמכותי (הפסיכולוג/גית המטפל/ת) לכאורה אישר את זה.
זו כמובן טעות: במו בפסקה הקודמת שכותרתה "עיירת פיתוח" השאלה היא מה עושים בהווה עם מה שלא היה מושלם בעבר? האם זה גורם מעכב התפתחות או שמתמודדים חרף הקשיים?

אבות מושלמים
אין אבות מושלמים. אפשר לשים את האבות על רצף מהגרוע ביותר לטוב ביותר. גם האבות הטובים והמסורים ביותר טועים. בקצה השני של הרצף יש אבות מחרידים שמכים את ילדיהם באלימות קבועה, קשה ומתמשכת, זורקים את ילדיהם לרחוב ולפעמים גם מקיימים יחסי מין מתמשכים ובכפייה עם בנותיהם הקטינות.   
כאשר מדובר בקצה הגרוע של הרצף, אפשר להבין בנות המאשימות את אביהן במצבן הרגשי ובתפקודן המועט שנים רבות אחרי שיצאו מבית ההורים.

אביה של עינת (שם בדוי לחלוטין) היה רחוק מלהיות אב מושלם אבל הוא לא היה בקצה השני של הרצף. הוא היה אי-שם במקום לא טוב באמצע.
פה ושם היכה את ילדיו. צעק עליהם לא מעט ובעיקר שידר להם באופן פוגעני שהוא רואה בהם כישלונות. 

אחרי טיפולים פסיכולוגיים, עינת מצאה את האשם במצבה הלא מזהיר מבחינה אישית וכלכלית. האשם הוא כמובן אביה.

לו היה מדובר בנערה מתבגרת בת 17 הגרה עם הוריה זה היה סביר,  אבל במקרה הנדון מדובר גם באישה בוגרת כמה עשרות שנים אחרי שהאב הלך לעולמו. 
העיסוק המתמשך והאינטנסיבי בא על חשבון ההתמודדות עם ההווה.

במקרה זה אין מדובר ב-Moral Hazard. השאלה העולה היא: האם יש טעם בהשקעה בטיפול בכלכלת המשפחה במי שאינו יכול לשים בצד דברים שקרו בעבר הרחוק ולתפקד בהווה?
עזרה כלכלית לאנשים במצב כזה עלולה להיות "בור ללא תחתית". 
בוודאי שיש מקום לתמיכה ממסדית אחרת באנשים כאלה. הסיוע הבסיסי ביותר הוא טיפול שיגמול אותם מהטלת אשמה על ההורים והתמקדות בהווה. 
לאחר הגמילה, סיוע כלכלי וייעוץ כלכלי היו אפקטיביים. 


השורות התחתונות

חברה צריכה לעזור למי שמוכן לעזור לעצמו. ייעוץ בכלכלת המשפחה עשוי להביא לתוצאות אצל פרטים ומשפחות המסוגלים ומעוניינים לעזור לעצמם.

אלה שייעוץ כלכלי לא היה אפקטיבי עבורם מתחלקים לשלוש קבוצות:

1. אלה שאינם מסוגלים לעזור לעצמם בגלל מגבלות אובייקטיביות.
צריך לעזור להם שלא באמצעות ייעוץ כלכלי.

2. אלה שאינם מסוגלים לעזור לעצמם בגלל חסמים.
צריך לסלק את החסמים ורק אחרי זה יהיה טעם בייעוץ כלכלי. 

3. אלה שהם Moral Hazard
אלה שמסוגלים לעזור לעצמם ומסיבות שלהם מעדיפים להיות נטל כלכלי על החברה.
במקרים שמצליחים לזהות אותם באופן ברור יש מקום לשלול מהם סיוע כלכלי. בוודאי שייעוץ בכלכלת המשפחה שיינתן להם הוא בזבוז משאבים.
כפי שציינתי בפוסט הקודם, הבעיה היא שיש מקרים שקשה להבחין בינם לבין כאלה השייכים לשתי הקבוצות הראשונות והמחיר עלול להיות חוסר סיוע לכאלה המשתייכים לקבוצות האחרות.  



  
 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מס בן-גביר סמוטריץ

  אני מבין בכלכלת המשפחה ו בניהול סיכונים .  אני מבין מעט, אם בכלל, בנושאי ביטחון. מעניין שב-12 ביולי 2023 פרסמתי פוסט בבלוג שלי על ניהול ס...