תחבורה אפריקאית

אחת הבעיות הגדולות של אפריקה היא חוסר בתשתיות בכלל ובתשתיות נאותות בפרט. מדובר בתשתיות של מים זורמים, חשמל, טלפוניה ותקשורת קווית, ביוב ותחבורה.

בפוסט זה אעסוק בחוויה שלי בהקשר של תשתיות התחבורה באתיופיה. אנסה לייחס את זה גם לניסיון הדל שלי במדינות אפריקה אחרות, כלומר: טיול ספארי בקניה לילדים בגיל בת מצווה ובר מצווה ולהורים ולסבים בו הייתי עם ביתי לפני כ-16 שנים וטיול במדגסקר שהוא אי גדול הסמוך לחופי אפריקה.

החוויה הטובה: נהגים מקצועיים ורכבי טויוטה

בדרכי עפר באתיופיה

ההבהקים הבולטים של החוויה האישית שלי מהתחבורה בקניה בטיול מאורגן באוטובוס תיירים וברכבי שטח בשמורות טבע יוצגו להלן.
במרדף לצפייה בחיות הבר בשמורת הקנייתיות התרשמתי מאד מהנהיגה המצוינת של הנהגים המקצועיים המקומיים שנהגו ברכבי השטח. בנוסף לכך היה להם ידע עצום על בעלי החיים בשמורות. יותר מפעם אחת הנהג עצר את הרכב בשום מקום משום שזיהה ציפור אי שם בנקודה מרוחקת על עץ או בשמיים. אנחנו לא ראינו אותה לפני שהפנה את תשומת ליבנו.

הגורם השני החיובי הייתה האמינות הגבוהה של רכבי השטח של חברת טויוטה.

כמו בקניה, נהגי הג'יפים בהם נסענו בדרום היו נהגים מקצועיים שנהגו היטב בתנאים הקשים בכבישי ודרכי העפר של דרום אתיופיה והקשים פחות בדרך חזרה לכיוון אדיס אבבה.
רכבי השטח Toyota Land Cruiser היו אמינים גם בדרכי עפר גרועות במיוחד.

דרכי עפר וכבישים גרועים במיוחד

בדרכנו לשמורת הטבע המופלאה בסמבורו בקניה נסענו על מה שמדריך הטיול קרא לו "האוטוסטרדה לאתיופיה".
איני יודע האם המדריך התבדח או דיבר ברצינות. מה שאני זוכר זה ילדות בנות 12 בוכות בגלל הקפיצות של האוטובוס על דרך העפר הגרועה במיוחד הזאת. 

גם בדרם אתיופיה נסענו בדרכי עפר גרועות במיוחד. בחלקן כמעט ולא היה ניתן לראות דבר בגלל ענני האבק שהעלה הג'יפ שנסע לפנינו. 

הדבר השני הזכור לי מהנסיעות בקניה הם הבורות בכבישים. המדריך טען שמקורב לשלטון קיבל את הפרויקט של תחזוקת הכבישים. את הכסף שלשל לכיסו במקום לטפל בכבישים.

גם בדרום מדגסקר אני זוכר כבישים עתירי בורות שחייבו את הנהג לנהוג לאט. מדובר היה באוטוסטרדה מהבירה אנטננריבו לדרום. רק כשנסענו על הכביש הגרוע במיוחד הבנתי מדוע טסנו לדרום ולא נסענו על האוטוסטרדה.

באוטוסטרדה טובה בצפון אמריקה או במערב אירופה היינו נוסעים את המסלול הזה ב-3 או 4 שעות. בכביש גרוע במיוחד במדגסקר מדובר ב-12 שעות.
מדגסקר היא מדינה עם שחיתות שלטונית. קטע אחד של הכביש הזה היה דווקא כביש טוב. הוא היה בתוך חווה ענקית בבעלות של אזרח צרפתי. הוא כנראה דאג בעצמו לסלילת כביש טוב בתחומי החווה. 
ההשערה שהאיכות הירודה של יתר הכביש קשורה לשחיתות היא כנראה לא השערה מופרכת.

גם כבישי אתיופיה מלאי בורות. בכבישי הדרום, שאינם דרכי עבר, קשה לפעמים לדעת האם יש יותר בורות מאשר כבישים. הבורות מחייבים סגנון נהיגה ייחודי.
הנהג צריך תשומת לב מתמדת לבורות. אם יש בורות בצד ימין הוא בוחר בין ירידה לשולי עפר לבין נסיעה בצד שמאל של הכביש. לפעמים צריך לזגזג בין בורות מימין לבורות משמאל.
אל תשכחו שהתנועה היא דו-סיטרית וכשעוברים לצד השמאלי של הכביש יכול לבוא רכב מולכם. 
הסינים מביאים תקווה מסוימת לשיפור המצב כשהם סוללים אוטוסטרדה אמיתית בדרך לאדיס אבבה.


המשמעות הכלכלית של כבישים גרועים

כבישים גורעים מקשים מסחר ושינוע סחורות או יבולים חקלאיים. הם מקשים גם על פגישות עבודה של אנשים הנמצאים בערים שונות. זה מקשה גם על ייצוא וייבוא מוצרים וסחורות. 

באתיופיה אין רכבות כך שלא ניתן להעביר מטענים באמצעות רכבות מסע. למדינה גם אין גישה לים. האתיופים משתמשים בנמל שבשכנתם הקטנה ג'יבוטי. בעקבות השלום עם אריתראה ייתכן שתהיה בעתיד גם גישה ימית דרך אריתראה. 
אפשר לטוס אבל זה יקר ולא בהכרח מנוהל בסטנדרטים שאנחנו מכירים. 
בהקשר של טיסות אתיופיה מקדימה בכמה מאות שנים את מדגסקר שבה לוחות זמנים ומסלולי טיסה הם בגדר המלצה בלבד.

רכבים עתיקים

בשנות ה-50 ה-60 ואולי גם ה-70 ניתן היה לראות בכבישי ישראל מכוניות צרפתיות מסוג דה שבו של חברת סיטרואן. הרכב הישן הזה כבר פס מהעולם המערבי. לפני כחמש שנים ראיתי הרבה מכוניות דה שבו בכבישי מדגסקר. ראיתי גם מכוניות ישנות אחרות.

גם באתיופיה תראו רכבים ישנים על הכבישים. אחת התופעות באזור אדיס אבבה היא זיהום אוויר חמור. גם אנחנו הרחנו את פסולת הדלק באוויר. 
כשיש לא מעט מכוניות על הכבישים, מרביתן ישנות ואינן עונות על התקנים המתקדמים למניעת זיהום אוויר, האוויר מזוהם. יש אתיופים המקבלים מחלות כתוצאה מזיהום אוויר על ידי רכבים.

בלגן

עגלה על הכביש

בפוסט מה אנחנו לא יודעים על אתיופיה? הזכרתי שיש הרואים באתיופיה מעין הודו של אפריקה. 
הניסיון ההודי שלי מצטמצם בשני חצאי ימים של נסיעה לבהוטן ובחזרה ממנה. 
הבלגן שראיתי על הכבישים באתיופיה בהחלט הזכיר לי את הבלגן בכבישי אסם, אחת המדינות הפחות מפותחות בהודו, הגובלת בבהוטן.

גם המוזיקה האתיופית ששמע נהג הג'יפ הזכירה לי מוזיקה הודית. הייתי במעין הודו שחורה שעל כבישיה מתרוצצים פרות, עיזים וחמורים. 
חלק מכלי הרכב שנוסעים עליהם הם כאמור מכוניות ישנות אבל גם אופנועים, עגלות רתומות לחמורים או סוסים וטוקטוקים המשמשים כמוניות. 

בעיקר בדרום, הנהגים מתמרנים בין פרות, עיזים וחמורים ההולכים לבד או בליווי נערים הרועים אותם על הכבישים.
לפעמים יש גם אנשים, נשים או ילדים שבחרו ללכת על הכביש. בתדירות נמוכה יותר פוגשים גם רוכבי אופניים. 

תוסיפו לזה את הזגזוג מימין לשמאל בגלל הבורות בכבישים. 

כמו בהודו כולם מצפצפים ולבלגן מצטרף גם רעש. אין ברירה אחרת: הפרות והעיזים לא זזות בלי שמצפצפים להן. הנהגים שכמעט מתנגשים איתכם זקוקים לצפצוף על מנת להבין שצפויה התנגשות. גם בני אדם שבחרו ללכת דווקא במרכז כביש בין עירוני זקוקים להתראה מזמזמת.

חלק מהרכבים הם ללא פנסים שמאירים, כך שנהיגה בשעות החשיכה מסוכנת.
יש חובה של נהיגה עם רישיון נהיגה. בישראל קשה לאכוף את זה. ההתרשמות שלי שבאתיופיה בכלל ובדרום בפרט אכיפה היא בלתי מעשית בעליל.
ראיתי לא מעט נהגים שללא ספק צעירים מהגיל בו ניתן לקבלן רישיון נהיגה.

לדברי נהג הג'יפ שלנו יש הרבה תאונות דרכים. נהגים מקצועיים מנוסים כמעט ואינם מעורבים בתאונות כאלה. 

ההמלצה האישית שלי לקוראים היא לא לנהוג לבד בדרום אתיופיה.