אחד המקרים המעניינים בספר על "תורת ההונאה" הוא המקרה של ברנרד מיידוף.
ברנרד מיידוף ביצע את הונאת הפונזי הגדולה בהיסטוריה.
תקציבי הרשות לניירות ערך בארה"ב צומצמו מתקופת הנשיא ריגן מטעמים אידיאולוגיים של כלכלה חופשית, שלא צריכה כל כך הרבה רגולציה.
מיידוף הציג תשואות חודשיות גבוהות וקבועות, שכמובן לא היו אמיתיות.
הארי מקרופולוס, מומחה השקעות חשד בזיוף. הוא טען שהתשואות הללו בלתי אפשריות.
על פי הניתוח שלו, ההסבר של מיידוף שהוא מוכר אופציות כדי ליצר סדירות כזו, לא סביר כי הוא היה צריך לקנות יותר אופציות ממה שהוצעו בכל הבורסות בארה"ב.
ברשות ניירות ערך "גררו רגליים" במשך חמש שנים. כשבדקו את הטענות עשו את זה באמצעות עורכות דין שעבדו ברשות ולא באמצעות מומחים כלכליים.
עורכות הדין חשדו במניעיו של מקרופולוס ודחו את טענותיו.
לדברי מחברי הספר (כאמור שני חתני פרס נובל לכלכלה) מומחה כלכלי שהיה בוחן לעומק את הטענות היה מגלה שהן נכונות.
למשקיעים רבים היו נחסכים הפסדים אסטרונומיים.
חלק מהמשקיעים היהודים העשירים נאלצו להקטין את תרומותיהם הנדיבות במדינת ישראל בגין ההפסדים הללו.
הערת שוליים
מה שעשו עורכות הדין ברשות לניירות ערך בארצות הברית, חשד בפונה במקום בדיקה מקצועית, מזכיר לי את האנורקסית לכאורה שבעצם סבלה מרגישות לגלוטן.
הטיות בחשיבה של רופאים גרמו להם לייחס לה בעיות נפשיות ולהתעלם ממה שהיא אומרת. רק אחרי הרבה שנים, ביצע רופא בדיקה פשוטה שגילתה שאינה אנורקסית, אלא רגישה לגלוטן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה