לאן הולכת הפנסיה שלך?

מקור התמונה: ויקיפדיה

השינויים בפנסיה באמצעות ביטוח מנהלים, הם סיבה מספיק טובה לתת מעט הסברים בגובה העיניים על הפנסיה שלכם.
התפיסה שלי היא, שיש לנתח את המגמות והכיוונים בעתיד ולא להיתפס לאירוע בודד, ככל שהוא דרמטי (כמו החלטת הממונה על שוק ההון במקרה זה). 


הבעיה היסודית מזווית הראיה של הפרט
בגיל מסוים אנשים מפסיקים לעבוד. כשמפסיקים לעבוד ההוצאות אינן קטנות ולעומת זאת ההכנסות קטנות באופן משמעותי. 
הפרט נערך, או שהמדינה כופה עליו להיערך באופן מינימלי, למצב זה.
ההיערכות היא בשלושה רבדים:


רובד 1: ביטוח לאומי  
 המוסד לביטוח לאומי משלם קצבת זקנה. בישראל היא נמוכה יחסית למדינות ה OECD.

רובד 2: חיסכון פנסיוני במשך שנות העבודה
בישראל שלושה סוגי מכשירים לחיסכון: ביטוח מנהלים, קרן פנסיה וקופת גמל. 


רובד 3: חיסכון אישי ונכסים פיננסיים
ברובד זה נכללים חסכונות כמו: תוכניות חיסכון, תיקי השקעות, קרנות נאמנות, מניות, אגרות חוב וכיו"ב.
ברובד זה עשויים להיכלל גם נכסים מניבים, למשל: דירה להשקעה בארץ או דירה להשקעה בארצות הברית או במדינה באירופה.
הפורש לגמלה יכול לקבל הכנסה חודשית קבועה מהנכסים הפיננסיים או מתשלום, שהוא מקבל על השכרת דירה למגורים או לבית עסק.


בנושא של הבעיות הצפויות עם הפרישה לפנסיה וההיערכות האישית, כבר דנתי. התמקדתי באנשים השוקלים פרישה מוקדמת לפנסיה בפוסט שכותרתו: מוקדם מדי לפרישה מוקדמת.
לטעמי, מיותר לחזור על מה שנאמר שם, משום שרבים מהדברים, שהוסברו שם רלבנטיים גם למי, שאינו פורש בפרישה מוקדמת.


מדוע הבעיה של הפרט מחריפה עם הזמן?
בכל המדינות המפותחות יש עלייה שיטתית בתוחלת החיים. המשמעות של עלייה בתוחלת החיים היא, שהגמלאי נדרש לכסות את הפער בין ההכנסות להוצאות במשך יותר שנים.


אם הוא בריא, יש לו לא מעט אפשרויות להוצאת כסף בנוסף למענה על הצרכים הקיומיים הבסיסיים: חוגים, טיולים, ילדים ונכדים, תרבות ופנאי וכיו"ב. לא נשכח גם את הרצון של לא מעט קשישים, לגור בבית אבות. מגורים שם כרוכים בעלויות של אלפי שקלים לחודש.
  
התארכות החיים והתקדמות הרפואה, גורמים לכך שיותר ויותר קשישים נאלצים לשלם גם עבור מוסד סיעודי וגם תקופת חייהם במסגרת הסיעודית הולכת וגדלה.


זווית הראיה של המדינה
בפיסקה זו אתייחס לכל המדינות המפותחות ולא רק למדינת ישראל.
הבעיות של המדינות מתייחסות לרובד הראשון הממומן על ידן ולרובד השני הממומן לפעמים על ידן באופן חלקי (כגון: אגרות חוב עם תשואה מובטחת הניתנות לחוסכים לפנסיה, הטבות מס לחוסכים לפנסיה) או באופן מלא (פנסיה תקציבית למשל). 


הבעיה העיקרית היא העלייה בתוחלת החיים. ככל שתוחלת החיים עולה, מדינות צריכות לשלם יותר לאוכלוסיית הגמלאים.


הבעיה השנייה היא קצב הגידול האיטי של כוח העבודה. העובדים ממנים באמצעות תשלומי הביטוח הלאומי שלהם ומיסים אחרים את התשלומים לגימלאים בדור שקדם להם.
כאשר ברוב מדינות אירופה המערבית, מספר הילדים הממוצע במשפחה הוא הרבה פחות משניים, גם מספר העובדים המשלמים קטן.
כאשר יש משבר כלכלי ושיעור האבטלה עולה ורמת השכר יורדת הבעיה מחריפה עוד יותר.
עובדים זרים, שחלקם הם גם בלתי חוקיים, אינם פותרים את הבעיה: הם משלמים הרבה פחות ביטוח לאומי ומיסים.


בעוד שבאירופה מספר הילדים הקטן במשפחה הוא מתוך בחירה, בסין זה נכפה על המשפחות, שלרובן מותר להביא לעולם ילד אחד בלבד. לא כאן המקום לנתח את משמעויות המשפחה הסינית, שבה ילד יחיד (ואני אינני מומחה בנושא).
בהיבט הפנסיוני, ברור שלטווח ארוך ניצבת סין בפני בעיה קשה. 


ההתמודדות של מדינות עם הבעיה מבוססת בעיקר, אבל לא רק, על הרעת תנאי החיסכון הפנסיוני: תשלם יותר בהווה ובעתיד תקבל פחות. דוגמה לכך היא העלאת גיל הפרישה לגמלאות.

 הצטלבות הבעיות: הפרט והמדינה
 מהפסקאות הקודמות כבר הבננו, שלפרט יש בעיה שהולכת וגדלה במימון הוצאותיו לאחר יציאתו לפנסיה ולמדינה יש בעיה של עלויות הולכות וגדלות של מימון חלקה בעלות הפנסיה. מסתבר שהבעיות נפגשות. תחשבו על אדם ומתפקד שמבין שהוא זקוק לכסף נוסף לאחר יציאתו לפנסיה.
הפתרון עשוי להמשיך לעבוד באופן חלקי ובאופן מלא.
יש לא מעט אנשים המעוניינים לעבוד אחרי צאתם לגמלאות.


ברור,  בלי לרדת לדקויות, שגם למדינה פתרון כזה טוב. 
על מנת שפתרון זה יעבור את מבחן ההיתכנות, צריכים לקרות מספר דברים, שחלקם תלויים במדינה וחלקם לא.


מה הם האלמנטים הללו?

• המדינה צריכה לא להעניש את הפנסיונר העובד באמצעות מיסוי כבד.

בהקשר זה המצב במדינת ישראל רחוק מלהיות אופטימלי.

• המדינה צריכה לייצור מצב חוקי שבו עובד יוכל לפרוש לגמלאות בגיל מבוגר יותר.

צעדים בכיוון של העלאת גיל הפרישה לפנסיה או ביטול חובת הפרישה לפנסיה בגיל מסוים נעשים בישראל ובמדינות אחרות. 

• הרגולטור צריך להגן על אנשים מבוגרים המחפשים עבודה באמצעות חוק האוסר על אפליה בגלל גיל

זה כבר מסובך. גם כשיש חוק כזה, קשה מאד לאכוף אותו. 
הבעיה היא שהאפליה הגילאית בחיפוש עבודה, אינה מוגבלת רק לאנשים בגיל הפנסיה. היא מתחילה כבר בגיל 40+ כפי שאתם יכולים לקרוא בפוסטים קודמים שלי:
עבודה בגיל מבוגר ופנסיה - שני צדדים לאותה מטבע
גילאות אפליה תעסוקתית ויכולות
הטיפשות של שוק העבודה בישראל: אין כניסה מעל לגיל 45 


האוכלוסייה המבוגרת נמצאת במצב בלתי אפשרי: מצד אחד דוחים את המועד הרשמי ליציאה לפנסיה ולקבלת קצבה מביטוח לאומי וקבלת גמלת פנסיה, שחסכה כל שנות עבודתה. מצד שני מתקשה למצוא עבודה לפעמים רק בגלל הגיל.


טיפול בנושא זה הוא מורכב: גם רגולציה, גם גמישות של האוכלוסייה המבוגרת בתעסוקה ואולי החשוב מכל שינוי תרבותי בכיוון של ראיית אנשים קשישים כאנשים עובדים התורמים לחברה.


נקודת המבט שלי
הפרט והמשפחה צריכים להיערך למצב שבו הפנסיה שיצברו ברובד הראשון וברובד השני תהיה בעתיד יותר קטנה. פתרון, שתלוי בפרט ולא בגורמים אחרים, הוא הגדלת החיסכון ברובד השלישי.


המידע במאמר זה אינו מותאם אישית לכל קורא, מציג רק חלק מההיבטים עיקריים המשפיעים על ההחלטה ואינו מנתח אותם לעומק ולכן פוסט זה אינו תחליף לייעוץ מקצועי.