אל תחשוש: חסוך ופרוש

הלוגו של הבלוג של
Mr. Money Mostachee 

בפוסט קודם: תרבות הצריכה נסדקת, תיארתי את הקשיים ההולכים ומתגברים בניהול כלכלת משפחות בתרבות הצריכה. 

בפוסט שאחריו: כלכלת שיתוף, דיברתי על מודל של שיתוף משאבים כלכליים, הנותן פתרון חלקי לבעיות. מימושי המודל נמצאים בתהליך של הבשלה ובלא מעט מקרים נגישות האינטרנט היא Enabler למימוש פתרונות מבוססי מודל זה.

הפעם אדבר על משהו קיצוני יותר ביחסו לתרבות הצריכה: שלילה מוחלטת של תרבות זאת והינתקות אישית ממנה. 

הכותרת של פוסט זה (שהיא מינוח פרטי שלי למודל) מתארת בתמציתיות את המודל, שעקרונותיו הם:

1. חסוך הרבה: לפחות 50%-60% ממה שאתה מרוויח.  

2. הדרך להשיג את החיסכון היא להוציא מעט כסף. בדיוק ההפך מתרבות הצריכה.

3. פרוש מעבודה בגיל מוקדם וחיה מהחסכונות.

הקושי הבסיסי במימוש המודל הוא שילוב בין שני העקרונות הראשונים: על מנת לחסוך כל כך הרבה צריך להוציא מעט מאד.

הדבר הראשון שעושים, זו הינתקות מתרבות הצריכה: אתה קונה רק מה שאתה ממש צריך. אתה לא קונה מה שרוב האנשים האחרים בחברה שלך קונים. 

אבל כיצד חוסכים 50%-60% אם אתה לא אי-שם בראשו או למעלה מאמצעו של העשירון העליון?

מצטמצמים באופן קיצוני ומוותרים על נוחות: שוכרים דירה במקום לקנות דירה, נוסעים באופניים במקום במכונית (לא תענוג גדול בגשם שוטף וסיכון של ממש כשמדובר על כביש בו נוסעים לידך חלק מנהגי המכוניות הישראלים), לא אוכלים במסעדות, מרכיבים רהיטים לבד וכיו"ב.

היתרון הוא שאם כבר הגעת למצב, שבו אתה יכול לפרוש פרישה מוקדמת מעבודה, יש לך זמן לעשות את מה שחשוב לך ואת מה שאתה נהנה לעשות. זמן לא יחסר לך.

גישה פופולרית

העובדה שהתפיסה הזו פופולרית, היא אינדיקטור לעומק הסדקים במודל תרבות הצריכה.

האיור בראש הפוסט הזה לקוח מהבלוג של מר שפם הכסף (Mr. Money Mystachee). מר שפם הכסף, הוא אחד הגורואים המובילים של תפיסה זו. 

אקשר אתכם גם לבלוג שלו: Mr. Money Mystachee. שפם הכסף כה פופולרי עד שנעמי דרום כתבה עליו כתבה במוסף השבת של עיתון הארץ: החזון לחיי רווחה: לחיות כמו כלב ולצאת לפנסיה בגיל 40.  

מר שפם הכסף אולי פופולרי, אבל בוודאי אינו היחיד. הבלוגרית הישראלית דורין הרטמן, שהושפעה מהרעיונות מנסה לחיות לפיהם, ומתארת אותם באופן מוצלח ומעניין בבלוג שלה: הסולידית. נעמי דרום הקדישה לה תיבה במסגרת המאמר.

אני מכיר את הבלוג שלה ואת הרעיונות שלה כבר זמן לא קצר. מדי פעם אפילו הגבתי בדף התגובות של פוסטים בבלוג שלה.

מה הן הבעיות במודל "אל תחשוש חסוך ופרוש"?

1. לא כל אחד מסוגל לחסוך כסף ובוודאי שלא כל אחד מסוגל לחסוך הרבה כסף

מניסיוני כיועץ לכלכלת המשפחה, אני יודע שיש משפחות שהכנסותיהן החודשיות מגיעות ליותר מ-30 אלף שקל, 40 אלף שקל ואפילו יותר מ-50 אלף שקל ומוציאות יותר ממה שהן מרוויחות. 

אני גם מכיר משפחות שמרוויחות הרבה פחות והוצאותיהן אינן גבוהות מהכנסותיהן.

שם המשחק בכלכלת המשפחה הוא התנהלות נכונה ולאו דווקא הכנסה גבוהה.

אבל בשביל לחסוך סכומים שיאפשרו למשפחתך קיום (גם אם הוא צנוע) במשך עשרות שנים ללא עבודה, כנראה שצריך הכנסות גבוהות. זה לא מקרה שמר שפם הכסף עבד בתכנות מחשבים וגברת דורין הרטמן בכלכלה. קשה לי לראות עובדי קבלן (פועלי ניקיון או מאבטחים) שמסוגלים לאמץ את המודל בהצלחה.

2. לא כל אחד יכול לחיות לאורך זמן בחוסר נוחות קיצונית

אפשר להעריך אנשים המסתפקים במועט ומאמצים אורח חיים סגפני. לרבים בתרבות המערבית קשה לאמץ מודל כזה לאורך זמן.

3. כיצד לשמור את ערכו הריאלי של החיסכון או אפילו להגדיל אותו?

לא פשוט לעשות את זה. אפילו אנשי מקצוע בתחום ההשקעות, נכשלים לפעמים ומפסידים. 

ראיתי כבר לא מעט משפחות, שאחת הבעיות בכלכלת המשפחה שלהם הייתה השקעה לא נבונה של החסכונות, וכתוצאה מכך ירידה בערכם הריאלי.  

בנוסף לצבירת מספיק חסכונות צריך לדעת לנהל אותם. 

רוב האנשים שאני מכיר מתקשים לנהל באופן סביר את חסכונותיהם. הם יכולים לשלם למישהו אחר שינהל להם את החסכונות באופן מקצועי, אבל:

א. צריך לדעת לבחור נכון מישהו שאפשר לסמוך עליו.

ב. גם מישהו מקצועי וישר יכול להיכשל. לפעמים זה אפילו לא תלוי בו, אלא באירועים כלכליים גלובליים, שאף הטובים במומחי הכלכלה אינם מסוגלים לחזות אותם מראש. 

ג. צריך לעקוב אחר המצב הכלכלי ואחרי ההתנהלות שלו בכספים שלכם גם אם אתם סומכים עליו.  

לא במקרה, מציגה דורין הרטמן מודל כלכלי מעניין להבטחת ערך החסכונות. לא במקרה חלק גדול מהמגיבים לפוסטים שלה הם אנשים שמתמצאים, ברמה זו או אחרת, בניהול כספים.

השורה התחתונה בהקשר זה: חלק גדול מהאוכלוסייה לא יהיה מסוגל להבטיח את ערך החיסכון שלו. אם יפרוש מעבודה לפני גיל 40 והחסכונות יקטנו משמעותית הוא יתקשה להשתלב שוב בשוק העבודה. ראו למשל: אפליה גילאית לפעמים יותר גרוע מחוסר תעסוקה. 

4. האם אתם באמת רוצים להפסיק לעבוד?

התשובה האישית שלי היא: לא. אני רוצה להמשיך לעבוד גם אחרי גיל הפרישה הרשמי (שאליו אגיע בעוד פחות מארבע שנים). 

אם תקראו את הפוסט: מוקדם מדי לפרישה מוקדמת מהעבודה, תבינו מדוע אני גם ממליץ לאחרים לשקול היטב האם כדאי להם לפרוש מעבודה לפני הזמן. אגב, יש גם מחקרים המראים שבריאותם של אלה שממשיכים לעבוד לאחר גיל הפרישה, טובה יותר מבריאותם של אלה שאינם עושים זאת (אני מאד מקווה שמי שעשו את המחקרים בחנו אוכלוסיות שבתחילת המחקר מצבן הבריאותי היה דומה, אחרת ספק אם מסקנות המחקרים תקפות).

האם מר שפם הכסף או הגברת הסולידית אינם רוצים להמשיך לעבוד? יש לי ספק בכך. יותר סביר שהם רוצים משהו דומה למה שאני רוצה: לא להיות תלויים לפרנסתם בעבודה ולעבוד כמה שהם רוצים במה שמעניין אותם. 

שניהם עובדים כבלוגרים ואולי גם בדברים נוספים.

5. מה שהיה הוא שיהיה?
התשובה שלי לשאלה בשורה למעלה היא: לא יודע. כשאתה מתכנן הוצאות מחסכונות לקיום שוטף אתה מניח הנחות. בדיוק כמו שלא בהכרח ניתן לשמור על החיסכון שצוברים לפני הפרישה המאד מוקדמת מעבודה, קשה מאד לבנות על דפוס הוצאות קבוע לאורך הרבה שנים.

מספר שנים אחרי שפרשתם עשויים להתרחש דברים לא צפויים.
הם יכולים להיות סיכונים שלא צפיתם, וכשהם מתממשים הם מגדילים משמעותית את ההוצאות החודשיות, למשל: מחלה קשה או מחלה נדירה, תאונה, בן משפחה הזקוק נואשות לסיוע כלכלי וכיו"ב.

הם יכולים להיות אירועים הנובעים משינויי עמדות שלכם. כך למשל, הסולידית מניחה חיים ללא ילדים. ילדים זה שמחה, אבל גם הוצאה כספית.
יכול להיות שמישהי שפורשת מעבודה בשנות ה-30 המוקדמות של חייה, תחשוב שאינה רוצה ילדים. יכול להיות שבגיל מאוחר יותר תרגיש אחרת ואז תלד או תאמץ ילד. 
המודל הכלכלי של חיים מהחסכונות עלול לא להתאים למצב החדש. האילוץ לחפש עבודה עלול להגיע דווקא במועד נוח פחות: למשל מועד בו מטופלים בילד רך בשנים.

הזווית האישית שלי
אני מתחבר לחלק מהתפיסה הזאת ובמיוחד להינתקות מתרבות הצריכה. אם קראתם את הפוסט, הבנתם אני פחות מתחבר לחלקים אחרים של תפיסת: "אל תחשוש: חסוך ופרוש".

את התפיסה שלי אציג בפוסט נפרד. איני מתיימר לטעון שהיא טובה לאחרים או מתאימה לאחרים. לי היא מתאימה.