 |
| חברות מדברות מקור התמונה: ויקיפדיה |
בסדרת הפוסטים על היערכות רב מימדית לפרישה עסקתי בעיקר בנושא הכלכלי. הצגתי את העיקרון הבסיסי לפיו ההכנסות קטנות וההוצאות גדלות. הצגתי את האושר המדומה בגין מענקי פרישה והצגתי סוגיות כלכליות נוספות.
הפוסט האחרון, עד כה, עסק בהיבט חשוב במיוחד של מה עושים בזמן הפנוי אחרי הפרישה? היבט זה קשור גם להיבט הכספי.
פוסט זה עוסק בנושא מעט מפתיע. רבים מהפורשים מתלוננים על מחסור בחברה.
אין ספק שכשיש יותר זמן מעונינים ביותר חברה. במובן מסוים זה מזכיר את העיקרון הבסיסי בהיבט הכלכלי: גם האפשרויות החברתיות קטנות וגם הצורך בחברה גדל.
אני רוצה להיות זהיר משום שהאנלוגיה אינה שלמה. ההבחנה הזאת הרבה פחות גורפת בהיבט החברתי מאשר בהיבט הכלכלי.
מדוע יש יותר צורך בחברה ויש פחות חברה?
1. יש יותר זמן פנוי
2. עבודה מספקת גם אינטראקציות חברתיות.
מדברים עם עמיתים לעבודה גם על דברים שאינם קשורים לעבודה. אוכלים ביחד עם עמיתים בהפסקות. נוסעים ביחד לפגישות. נפגשים באירועים שמארגן מקום העבודה ולפעמים גם מתידדים עם חברים לעבודה ונפגשים מחוץ למסגרת העבודה.
3. עבודה יוצרת אינטראקציות בין אנשים שגם אם הן אינן מוגדרות כחברתיות יש בהן סוג של קשר אנושי.
4. חברים שעובדים אינם פנויים בשעות העבודה לאינטראקציות חברתיות. לפורשים לפנסיה יש זמן פנוי בשעות הבוקר והצהריים.
5. שמירת קשרים חברתיים עשויה להמעיט את תחושת ההידחקות הצידה ממעמד מכובד בעבודה.
קרוב לודאי שהגורמים שהעלתי כאן אינם ממצים. יש ודאי גורמים נוספים.
מה ניתן לעשות על מנת למנוע בידוד חברתי?
המפתח היא פעילות. פעילות תיצור גם אינטראקציות חברתיות. אם נחזור לפעילויות שהעלתי בפוסט הקודם בהקשר של זמן פנוי, כמעט בכל אחת מהן יש אינטראקציות אנושיות או אפשר ליצר כאלה: עבודה, התנדבות, טיולים, ספורט, תחביבים וכיו"ב.
פעילות גם מקטינה את הזמן הפנוי.
כשמתכננים פרישה צריך לקחת בחשבון גם את הצד החברתי ולהיערך גם לקראתו.
ההיבט האישי שלי
כמו בפוסטים הקודמים גם בפוסט זה אתיחס גם להיבט האישי שלי בצבע אדום.
לכאורה לא צריכה להיות לי בעיה בתחום הזה משום שאני עובד, מתנדב, עוסק בספורט ויש לי תחביבים. המציאות היא שהיום יש לי מחסור בחברה. יתכן שגם אחרי גיל הפרישה יהיה לי מחסור דומה.
במשך כל חיי מספר החברים שלי היה מצומצם. מעולם לא הייתי "אחד מהחברה". תמיד היה משהו שייחד אותי מאחרים גם לטובה אבל גם לרעה.
בדרך כלל היו לי יותר ידידות נפש מחברים. קל לי יותר ליצור קשר עם נשים מאשר עם גברים.
לצערי, עם הזמן קטן מספר החברים שלי. שני החברים הטובים ביותר שלי מתקופת התיכון כבר הלכו לעולמם. שני חברים נוספים, שהיו צעירים ממני, נפטרו ממחלות.
גם מספר הידידות ואינטנסיביות האינטראקציות איתן קטן בהשוואה לעבר.
מדוע יש לי פחות ידידות היום מאשר לפני 20 או 30 שנה?
1. היו ידידות שהתרחקו אחרי שהתחתנתי
2. היו ידידות שהקשר התרופף אחרי שהן התחתנו.
זה לא מה שקרה בכל המקרים. היה גם מקרה הפוך שבו הקשר דווקא התחזק משום שגם בעלה של אותה ידידה נעשה חבר שלי.
3. יש ידידות שהתרחקנו גיאוגרפית משום שהן עזבו את ירושלים למקומות רחוקים ממנה.
הקשר הבסיסי נשמר האינטנסיביות ירדה משמעותית.
4. היו כאלה שהתרחקנו לאו דווקא גיאוגרפית אלא התפתחנו לכיוונים שונים לגמרי.
5. במשך מספר רב של שנים גם עבדתי קשה וגם השקעתי את זמני הפנוי במשפחתי ובעיקר בילדיי.
עכשיו כשהילדים כבר אינם ילדים ובונים את עולמם העצמאי, הגיע הזמן להרחיב את הפעילות החברתית שלי.
אחד הדברים שאני רוצה לעשות ומהווה אתגר עבורי הוא הגדלת מעגל הידידות והחברים שלי.
מדוע יש יותר צורך בחברה ויש פחות חברה?
1. יש יותר זמן פנוי
2. עבודה מספקת גם אינטראקציות חברתיות.
מדברים עם עמיתים לעבודה גם על דברים שאינם קשורים לעבודה. אוכלים ביחד עם עמיתים בהפסקות. נוסעים ביחד לפגישות. נפגשים באירועים שמארגן מקום העבודה ולפעמים גם מתידדים עם חברים לעבודה ונפגשים מחוץ למסגרת העבודה.
3. עבודה יוצרת אינטראקציות בין אנשים שגם אם הן אינן מוגדרות כחברתיות יש בהן סוג של קשר אנושי.
4. חברים שעובדים אינם פנויים בשעות העבודה לאינטראקציות חברתיות. לפורשים לפנסיה יש זמן פנוי בשעות הבוקר והצהריים.
5. שמירת קשרים חברתיים עשויה להמעיט את תחושת ההידחקות הצידה ממעמד מכובד בעבודה.
קרוב לודאי שהגורמים שהעלתי כאן אינם ממצים. יש ודאי גורמים נוספים.
מה ניתן לעשות על מנת למנוע בידוד חברתי?
המפתח היא פעילות. פעילות תיצור גם אינטראקציות חברתיות. אם נחזור לפעילויות שהעלתי בפוסט הקודם בהקשר של זמן פנוי, כמעט בכל אחת מהן יש אינטראקציות אנושיות או אפשר ליצר כאלה: עבודה, התנדבות, טיולים, ספורט, תחביבים וכיו"ב.
פעילות גם מקטינה את הזמן הפנוי.
כשמתכננים פרישה צריך לקחת בחשבון גם את הצד החברתי ולהיערך גם לקראתו.
ההיבט האישי שלי
כמו בפוסטים הקודמים גם בפוסט זה אתיחס גם להיבט האישי שלי בצבע אדום.
לכאורה לא צריכה להיות לי בעיה בתחום הזה משום שאני עובד, מתנדב, עוסק בספורט ויש לי תחביבים. המציאות היא שהיום יש לי מחסור בחברה. יתכן שגם אחרי גיל הפרישה יהיה לי מחסור דומה.
במשך כל חיי מספר החברים שלי היה מצומצם. מעולם לא הייתי "אחד מהחברה". תמיד היה משהו שייחד אותי מאחרים גם לטובה אבל גם לרעה.
בדרך כלל היו לי יותר ידידות נפש מחברים. קל לי יותר ליצור קשר עם נשים מאשר עם גברים.
לצערי, עם הזמן קטן מספר החברים שלי. שני החברים הטובים ביותר שלי מתקופת התיכון כבר הלכו לעולמם. שני חברים נוספים, שהיו צעירים ממני, נפטרו ממחלות.
גם מספר הידידות ואינטנסיביות האינטראקציות איתן קטן בהשוואה לעבר.
מדוע יש לי פחות ידידות היום מאשר לפני 20 או 30 שנה?
1. היו ידידות שהתרחקו אחרי שהתחתנתי
2. היו ידידות שהקשר התרופף אחרי שהן התחתנו.
זה לא מה שקרה בכל המקרים. היה גם מקרה הפוך שבו הקשר דווקא התחזק משום שגם בעלה של אותה ידידה נעשה חבר שלי.
3. יש ידידות שהתרחקנו גיאוגרפית משום שהן עזבו את ירושלים למקומות רחוקים ממנה.
הקשר הבסיסי נשמר האינטנסיביות ירדה משמעותית.
4. היו כאלה שהתרחקנו לאו דווקא גיאוגרפית אלא התפתחנו לכיוונים שונים לגמרי.
5. במשך מספר רב של שנים גם עבדתי קשה וגם השקעתי את זמני הפנוי במשפחתי ובעיקר בילדיי.
עכשיו כשהילדים כבר אינם ילדים ובונים את עולמם העצמאי, הגיע הזמן להרחיב את הפעילות החברתית שלי.
אחד הדברים שאני רוצה לעשות ומהווה אתגר עבורי הוא הגדלת מעגל הידידות והחברים שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה