מדוע אשקול לרוץ בשנה הבאה חצי מרתון במרתון ירושלים?

אני מתקרב לגיל 68. מאז גיל 63 אני רץ בכל שנה 10 קילומטר במרתון ירושלים. 
בשנה הראשונה רצתי את המרחק בשעה ו-24 דקות. בשנה השנייה הצבתי מטרה של ריצה בפחות משעה ו-20 דקות. לא עמדתי ביעד כשסיימתי את הריצה 17 שניות מעל היעד. בשנה השלישית עמדתי ביעד. בשנה הרביעית התחילה ירידה ורצתי את המרחק בערך בשעה וחצי. 
השנה הרגשתי שאני בכושר לא טוב. התאמנתי רק פעם אחת אימון של 10 קילומטר במקום פעמיים, שלוש בשנים קודמות. קיוויתי לרוץ ברציפות ולסיים את הריצה. עמדתי ביעד הזה ללא קושי אבל בזמן  של קצת יותר משעה ו-38 דקות. זמן גרוע בהשוואה תוצאות שהשגתי בשנים קודמות.

אז מדוע דווקא עכשיו אני חושב על ריצה למרחק יותר מכפול (יותר מ-21 קילומטר) בשנה הבאה?
התשובה לשאלה הזו, אינה נוגעת רק לריצה למרחקים ארוכים. היא רלוונטית לתחומים רבים ובכלל זה התנהלות כלכלית של משפחות. 

טיבה ההפכפך של המציאות

המציאות משתנה. היא לא סתם משתנה. לפעמים היא משתנה באופן דרמטי: ממצב גרוע למצב טוב וממצב טוב להתמוטטות. 
בלא מעט תרבויות עמדו על התופעה הזו. הביטוי החד ביותר לכך,  שאני נתקלתי בו, מופיע בספר Tao Te Ching. ספר מרכזי של הדאואיזם הסיני.

מניסיוני האישי אני יכול להציג לא מעט דוגמאות כאלה. 
כך למשל, בפסטיבל הברידג' הבינלאומי בתל אביב בשנת 2017,  לפני שנתיים, שיחקתי ברמה לא טובה. גם בחודשים לפניו הרגשתי ירידה גדולה ברמת המשחק שלי. חשבתי שהתחלתי בעקומת ירידה בגלל גילי המתקדם. שמחתי שלפחות צברתי את מעט הנקודות שהייתי צריך על מנת לקבל דרגת רב אמן.
עברה שנה ובאותו פסטיבל בשנת 2018 עשיתי את התוצאות הטובות ביותר שלי בפסטיבל הזה. בין השאר סיימתי (עם שותפה בתחרות זוגות ועם שלושה שותפים לקבוצה בתחרות קבוצות) בשתי תחרויות בין עשרת הראשונים וזכינו בפרסים.

בשנה האחרונה היו מספר בעיות שהתמודדתי איתן. ביצעתי Scenario Analysis.  

בכל אחד מהנושאים בניתי תסריט של Best Case ריאלי ובניתי תסריט של Worst Case וגם תסריטי ביניים. 
בדיעבד, התסריטים שהתממשו, נכון לעכשיו, היו תסריטים שלא הבאתי בחשבון: בחלק מהם התרחשו בפועל תסריטים הרבה יותר טובים מתסריט ה-Best Case.

העובדה הזו מרמזת, שלרובנו יש מגבלה בבחירת תסריטי ה-Best Case ותסריטי ה-Worst Case שלנו ואיננו מדמיינים תסריטים טובים באופן קיצוני או גרועים באופן קיצוני.

האם לסמוך על טיבה ההפכפך של המציאות?

התשובה היא שלילית. הרבה תלוי גם בנו. 
אנחנו יכולים להגיד שהתסריט הלא מוצלח יימשך ולא לעשות דבר. 
אנחנו יכולים להמשיך להתמודד באופן בו התמודדנו קודם. יהיו מקרים שבהם המציאות ההפכפכה תוביל אותנו למצב טוב ממה שקיווינו. 

אנחנו יכולים לנסות לעשות שינוי משמעותי ולנסות משהו חדש. זה יצליח או ייכשל אבל זה בטח יהיה יותר מעניין. 

אחד המרכיבים החשובים בכלכלת משפחה הן הכנסות מעבודה. כשהעבודה משעממת וההכנסה ממנה נמוכה אפשר לעזוב ולשבת בבית. אפשר להמשיך בשגרה המנוונת ואפשר לנסות משהו חדש: להחליף מקום עבודה , להחליף מקצוע, ללמוד משהו חדש, לעבוד מעט בתחום אחר או במקום אחר בנוסף לעבודה העיקרית וכיו"ב.

במילים אחרות לחשוב מחוץ לקופסה ולהתנסות בדברים שלא התנסינו בהם.

כשמאזן ההוצאות הכנסות שלנו שלילי אפשר להמשיך באינרציה עד להתרסקות הכלכלית.
אפשר לשנות דפוסי הוצאה ולחסוך בהוצאות מיותרות (ואולי גם להגדיל הוצאות בסעיף אחד חשוב במיוחד או מספר סעיפים חשובים במיוחד). 

התנהלות כלכלית היא דוגמה. זה תקף גם בתחומים אחרים. 
היכולת לנסות דברים חדשים ולהיות גמיש ואדפטיבי היא המבחינה בין אלו שיכולים ללכת קדימה לבין אלה שתקועים או מתדרדרים.
היכולת להתנסות בחוויות חדשות ולא להיצמד רק לישן והמוכר, הטוב או הרע, היא מאפיין של צעירים ברוחם.

הזווית האישית שלי

בכל תחום שבו אני עוסק אני לומד כל הזמן דברים חדשים. הדברים החדשים משנים את ההתנהלות שלי ומשנים את ההתנסות שלי. בכל תחום אני מנסה להיפתח לחלקים בו שלא הכרתי. 
כך למשל, במחשבים יעצתי במספר רב של תחומים למספר רב של ארגונים. תחום המחשבים הוא תזזיתי במיוחד: כל הזמן מופיעות טכנולוגיות חדשות ולפחות לכאורה נעלמות ישנות. 

אני נכנס גם לתחומי עיסוק חדשים, לפעמים בהצלחה לפעמים בהצלחה חלקית ולפעמים ללא הצלחה.
אני גם מטייל בארצות חדשות שונות זו מזו וממדינות מפותחות. 
זהו רק חלק מהיריעה הדינאמית. מי שירפרף בין דפי הבלוג הזה ימצא תחומים ונושאים נוספים בהם נגעתי.


בחזרה לחצי המרתון

בנוסף לקושי הפיזי והמנטלי שצפוי לי בריצת חצי מרתון יש קשיים נוספים. אחד מהם הוא אימון לריצה.

כשרצתי לפני שש שנים במירוץ העממי ל-5 קילומטר במרתון ירושלים לא הייתי צריך להתאמן.
ממילא רצתי פעם או פעמיים בשבוע קצת יותר מחמישה קילומטר.  

כפי שציינתי בפסקה קודמת, האימונים שלי לריצת 10 קילומטר, היו ריצת 10 קילומטר פעמיים או שלוש, באמצעות הגדלת הריצה השבועית שלי מ-7-8 קילומטר ל-10 קילומטר. 
רצתי אותם בסדר גודל של שעה ועשרים דקות עד שעה וחצי. 

כשמדובר בחצי מרתון, שמעולם לא רצתי מרחק המתקרב אליו, אני צריך יותר אימונים במרחק זהה או דומה. כל אימון יארך בוודאי יותר משלוש שעות. 
נדרשת לוגיסטיקה. כך למשל, אצטרך לרוץ כשאני סוחב בקבוקי שתייה. באימון לריצת 10 קילומטר הסתפקתי בשתיים מים ממתקן הנמצא בסוף המסלול.

בהנחה שטיבה ההפכפך של המציאות לא יביא אותי בעוד שנה למצב שבו ריצת חצי מרתון בלתי אפשרית, אשקול לנסות את האתגר בשנה הבאה. 

כשאני רץ במרתון ירושלים אני רץ במקצה החלש ביותר של ריצת 10 ק"מ שיוצא בשעה 10:00.
רצי המרתון יוצאים מעט אחרי השעה 7:00. כשאני מגיע לפני הריצה אני מספיק לראות את ראשוני רצי המרתון מסיימים. 
כולם קנייתים או אתיופים.
כולם מקצוענים הקרובים לצמרת העולמית.
כולם מסיימים בטווח זמן של יותר משעתיים ועשר דקות ופחות משעתיים ועשרים וחמש דקות.
לכולם יש גם יתרונות גנטיים וסביבתיים העוזרים להם להשיג תוצאות מופלאות.

אחרי אותם שלושה, ארבעה או חמישה רצים עוברות דקות ארוכות ואף לא אחד מגיע.

בערך בשעה 12:30 אני מסיים את הריצה שלי. קצת נח. קצת שותה ואוכל וקצת מסתובב במתחם הביתנים וההופעות של המרתון. אחרי שעה 13:00 אני עוזב.
השנה, ובכמה מהשנים הקודמות, הלכתי ברגל הביתה (2-3 קילומטרים). בדרכי אני עובר לאורך קטע ממסלול המרתון בעמק המצלבה. 

אני פוגש רצי מרתון, הרצים עדיין את המרתון יותר מחמש שעות אחרי שהתחילו.
חלקם מבוגרים. חלקם צעירים. יש ביניהם כאלה שרצים ויש כאלה שעברו להליכה. 

כשאני שוקל לרוץ חצי מרתון אני צריך להניח שבמקרה הטוב אסיים אחרי כשלוש שעות ורבע. 
במקרה הפחות טוב אהיה במצב דומה למצבם של אותם רצי המרתון שאני פוגש בדרכי הביתה אחרי ריצת ה-10 קילומטר.