השפעת הקורונה: ההיבט האישי שלי

נגיף הקורונה. מקור התמונה: ויקיפדיה

החיים בצל סיכוני הקורונה שונים מהחיים שלפניה. קרוב לוודאי שאחרי הקורונה יישמרו חלק מדפוסי השינוי. לא נחזור באופן מלא למה שהיה קודם. כתבתי מספר רב של פוסטים בבלוג זה על הקורונה, בעיקר בהקשרים של ניהול סיכונים וכלכלת המשפחה.

פוסט זה שונה מיתר הפוסטים משום שהוא פוסט אישי המתאר את השינויים בהתנהלות ובהרגשה שלי. 
הוא נכתב על רקע של חששות הולכים וגדלים מגל שני של קורונה. 

מי אני בהקשר של הקורונה?

אני אדם בריא ופעיל העוסק בספורט של הליכה או ריצה בכל יום. בהיבט הזה אינני בקבוצת סיכון אבל....
מחר אחגוג יום הולדת 69 ולכן אני כן נכלל בקבוצת גיל שבסיכון. 

דפוס ההתמודדות שלי עם הסיכונים

כמומחה לניהול סיכונים אני מנסה לממש באופן אישי את מה שאני ממליץ לאחרים. להלן עקרונות ההתנהלות שלי:

1. אני לא מתעלם מסיכונים.

2. גם כשהיו כאלה שחשבו שהקורונה כבר נגמרה, הנחתי שהיא עדיין כאן.

3. אני מנסה לאסוף מידע כבסיס להתנהלות.

אני קורא על הקורונה.

אני שומע מומחים. 

אני עושה את זה באופן ביקורתי, כלומר: לא כל מה שאומר מישהו שהוא מומחה מקובל עלי אוטומטית. 

כמובן שיש חילוקי דעות בין מומחים ולכן אני צריך להחליט האם אני מקבל דעה של מומחה א' או דעה של מומחה ב' או לא לקבל אף דעה ולהתייחס לאפשרות שאחד מהם צודק.

4. אני לא נכנס להיסטריה ופוסל המלצות קיצוניות התלושות מהמציאות. 
בדרך כלל מקורן בדרגים פוליטיים שההמלצות משרתות את האינטרסים שלהם או בסוג של כסת"ח של משרד הבריאות. 

5. ההמלצה של שמירה על היגיינה אישית חשובה תמיד. גם בזמן קורונה.

6. ההנחיה של ריחוק חברתי, כלומר: שמירת מרחק של 2 מטר מאנשים אחרים היא חשובה מאוד. 
אני שומר עליה יותר ממה שעושים מרבית האנשים האחרים.

7. ההיגיון של ההנחיה של חבישת מסכה ברור. כמובן שאם שומרים על ריחוק חברתי חשיבותה יורדת. לא בכל מקום ובכל מצב ניתן לשמור על ריחוק חברתי. במצבים כאלה חשוב לחבוש מסכה.
אני מכבד את ההנחיה.

8. ההנחיות של מרחק מקסימלי מהבית ומרחק מקסימלי מהבית בפעילויות ספורט הזויות ומזיקות. 
ההנחה שירגילו אנשים לציית ללא הסברה ראויה ואז הם יצייתו גם לדברים החשובים היא מופרכת לחלוטין. דווקא ציות לדברים חסרי שחר מביא למחשבה שגם דברים חשובים הם חסרי שחר ולכן לא מצייתים לכל ההנחיות. 

כל עוד שמרתי על ריחוק חברתי הייתי גמיש בציות להנחיות האלה. 

בפסקאות הבאות אציין את השינויים בהתנהגות שלי תחת דפוס ההתמודדות שלי.   

הימנעות משימוש בתחבורה ציבורית

מאז תחילת הקורונה לא השתמשתי כלל בתחבורה ציבורית. הסיבה: אי אפשר לשמור על ריחוק חברתי.

מה היה קודם?

לרוב השתמשתי ברכב פרטי ו/או בהליכה ברגל. לפעמים הלכתי כמה קילומטרים כתחליף להליכה היומית שלי ברגל. 
למרכז ירושלים ולאזור שוק מחנה יהודה, בהם יש מצוקת חניה ופקקים נסעתי ברכבת הקלה. היו מקרים שהשתמשתי בתחבורה ציבורית בינעירונית.

מהו התחליף?

יותר הליכה ברגל. למרכז העיר אני מגיע ברגל כשאני חונה במקום שקט בדרך והולך כמה קילומטרים. עדיפות למסלולי הליכה שאינם הומי אדם ובהם קל יותר לשמור על ריחוק חברתי.

עבודה מרחוק

אני נותן ייעוצים בכלכלת המשפחה ומלמד ברידג'. קיים קושי מובנה במשחק ברידג' תוך שמירה על ריחוק חברתי על פי הנחיות משרד החינוך.
למעט מצבים מיוחדים וקבוצות קטנות במיוחד, עברתי ללמד בעיקר באמצעות האינטרנט. 

גם חלק גדול מהייעוצים הכלכליים נעשים מרחוק. לפעמים יש פיתרונות לפגישת ייעוץ תוך שמירה על כללי משרד הבריאות. זה שמדובר באחד על אחד או אחד על שניים מקל על פיתרונות כאלה. 

גם לפני הקורונה כבר נתתי ייעוצים כלכליים מרחוק. המינון השתנה להרבה יותר ייעוצים מרחוק.

תצפו בהרבה תחומים שבעתיד גם אחרי הקורונה המגמה של יותר עבודה מרחוק תימשך. 

מיעוט בנסיעות במכונית

גם במכונית אני נוסע פחות. הריחוק החברתי גורם לכך שאני נוסע פחות ללמד ברידג' או לתת ייעוצים בכלכלת המשפחה.

אני לא נוסע לסרטים, הצגות וכיו"ב. ממעט להגיע למסעדות. אני נפגש פחות עם אנשים. 

נדמה לי שזה לא רק אני.
המשמעות הכלכלית היא כמובן פחות הוצאות דלק. משמעויות נוספות הן הקטנת צריכה ועלויות צריכה. 

הרבה פחות מסעדות ובתי קפה

כמעט שלא הולכים למסעדות ובתי קפה. אם רוצים אוכל ממסעדה מזמינים באמצעות משלוח. 

מה היה קודם?

הייתי אוכל מדי פעם במסעדות ויושב בבתי קפה. לפעמים בפגישות עבודה. לפעמים כחלק מביקור בשוק מחנה יהודה. לפעמים באירועים משפחתיים או בפגישות עם בני משפחה וחברים.

התחליף

הזמנת מזון במסעדה או לקיחה ב-Take Away. כמובן שהתדירות נמוכה יותר ומזמינים פחות מנות. בעיקר מנה עיקרית ותוספות. לפעמים ארוחה עסקית.

המשמעות הכלכלית

הקטנה משמעותית של ההוצאות.
הזמנה או איסוף עצמי נעשים בתדירות נמוכה יותר. על חלק מהמנות מוותרים משום שקל להכין לבד בבית, למשל: סלטים. 
לא צריך לשלם דמי שירות.
קשה להתפתות למנות נוספות שמנסים לשכנע אתכם להזמין. 
לא משלמים על נוף ואל אווירה.

קניות מזון  

יותר קניות בחנויות קטנות הסמוכות לבית. פחות קניות בשוק וברשתות מרכולים זולות.

מה היה קודם?

הייתי קונה מוצרים רבים בשוק מחנה יהודה, למשל: דגים, ירקות, פירות, אגוזים, תמרים, פיתות. 
מדי פעם הייתי נוסע לסניף זול של רמי לוי שיש בו חנייה ובשעות הבוקר בתחילת השבוע לא מבזבזים שעה או שעתיים על תורים.

מדוע לא סופרמרקט?

אין ריחוק חברתי. עד כמה התופעה חמורה? קראו את הפוסט: מיומנו של קונה בסופרמרקט בימי קורונה  ותבינו לבד. 
אין אכיפה אמיתית של שמירת מרחק. 
העובדים בסופרמרקט קרוב למגוריי לא תודרכו לשמור על מרחק ולחבוש מסכות. גם בשיא הקורונה. 
גם חלק גדול מהקונים לא ממש הקפידו על שמירת מרחק וחבישת מסכה.
המשטרה העדיפה לקנוס רוכבי אופניים שרכבו לבד בפארקים, אנשים שטיילו לבד או שטו לבד בסירה, במקום לשלוח שוטרים סמויים לסופרמרקטים ולהטיל קנסות. 

המגמה הזאת היא לא רק מגמה אישית שלי. קראו למשל: שופרסל מכה בברזל הלוהט של המכולות.

מדוע לא שוק מחנה יהודה?

כמעט כל שבוע הייתי חונה ליד תחנת הרכבת הקלה. נוסע ברכבת הקלה לשוק ועורך קניות. 
יש מוכרים שאני מכיר ואני מדבר איתם. חלקם כבר יודעים מה אני קונה אצלם בדרך כלל. יש מסעדות, בעיקר חומוסיות, שאני אוכל בהן. יש גם גלידריה טובה. 
בקיצור גם קניות וגם סוג של בילוי. 

שני דברים גרמו לי לא להגיע לשוק:

1. אני לא משתמש בתחבורה ציבורית וקשה למצוא חניה.
ממש לא לעניין ללכת כמה קילומטרים עם עגלה כבדה שבה כל המוצרים שקניתי בשוק.

2. באופן מעשי לא ניתן לשמור על ריחוק חברתי.
השוק צפוף גם בימי קורונה.

מה התחליף?

בעיקר חנויות שכונתיות. מעט חנויות טבע. חנויות דגים במקומות שאינם הומי אדם.

המשמעות הכלכלית 

למרות שהמחירים בחנויות השכונתיות גבוהים יותר סך ההוצאות קטן יותר. 
יש מוצרים שלא ניתן למצוא אותם בחנויות שכונתיות ויש פחות פיתוי לקנות מוצרים שלא צריכים, משום שאת חלק מהם לא ניתן להשיג בחנות שכונתית. 
בין המוצרים שלא תמיד מוצאים בחנות שכונתית גם מוצרים בסיסיים. 

הסתגלות למציאות

כשנמצאים בבית יותר ויש יותר זמן לחשוב ולהתבונן, קולטים ומפנימים דברים שלא ידענו קודם.
זה אישי. כל אחד קולט ומבין דברים אחרים. 

להלן רשימה חלקית של תובנות.

אני הבנתי שאני כבר לא כל כך צעיר ואולי לא לעולם חוסן. צריך לקבל כנתון את גילי המופלג. 
זה לא אומר לא ליצור. לא לחדש ולא להיות פעיל. 

הבנתי באופן חד יותר שהילדים הבוגרים שלי בדרכם לבנות את החיים העצמאיים שלהם. 

הבנתי שחלק מבני דורי ומהמבוגרים ממני לא יצלחו את המשבר הנוכחי בהצלחה ותהיה אצלם ירידה בלתי הפיכה בתפקוד. 

הבנתי שגם בתנאים של סגר יש לי הרבה מה לעשות והרבה מה לתרום. הזמן הנכון לעשייה הוא עכשיו. 

צד ההוצאה: הקטנת ההוצאות

המגמה שאני רואה אצלי היא קרוב לוודאי מגמה שקיימת גם אצל משפחות רבות: ההוצאות קטנות. 
אותם גורמים של ריחוק חברתי מקטינים הוצאות גם לאחרים. זה נכון בין אם הריחוק נכפה עליהם ובין אם הריחוק הוא מרצון בגלל הבנת הסיכונים. 

נדמה לי שיש גם ערך חינוכי בהתנתקות מסוימת מתרבות הצריכה.

צד ההכנסה

זאת הבעיה האמיתית של משפחות ויחידים רבים. משבר הקורונה גרם לאובדן הכנסות, איבוד מקומות עבודה, פגיעה קשה בעסקים, פגיעה קשה בעצמאים ועוד. 
המשבר צפוי להגיע לשיא בחודש ספטמבר.