בפוסט הדילמה הכמעט בלתי אפשרית של נישואים, גירושים וכסף עסקתי בקושי של מי שנישאים להגן על רכושם מפני מי שבחרו לחיות איתו או איתה את חייהם. הקושי המהותי הוא, שברוב המקרים לא חושבים בכלל על האפשרות הזו בתחילת הדרך המשותפת. אם חושבים על כך, זה עלול לפגוע בחיים המשותפים כבר בתחילת הדרך.
אם וכאשר, אחרי הרבה שנים ביחד, מתחילים לחשוב על פרידה זה עלול להיות מאוחר מדי.
לא מה שהבאתם תקבלו
מי שחושב שכל אחד מקבל את הנכסים שהוא הביא לחיים המשותפים טועה. התמונה הרבה יותר מורכבת.
נניח שלפני הנישואים הבעל עבד כמה שנים וחסך 400 אלף שקלים. לאישה לא היו חסכונות. אחרי עשרים שנה הם מתגרשים. קרוב לוודאי שגם אם הבעל ידרוש לקבל את הכסף הזה, צמוד למדד או עם רווחים הוא לא יקבל אותו.
הבעיה הטכנית
בגלל הזמן הרב שעבר מאז, לא בהכרח הוא יוכל לזכור את הסכום המדויק ולא בהכרח יוכל להוכיח שהכניס סכום כזה לקופה המשותפת.
קרוב לוודאי שהסכום הזה לא נשאר כחיסכון אלא נעשה בו שימוש כלשהו במהלך החיים המשותפים: רכישת דירה, נסיעה לחו"ל, מענה לצרכים של ילדים משותפים וביו"ב.
חזקת השיתוף
ברוב המקרים, אם מישהו הכניס כספים לקופה המשותפת, רואים בכך כוונה להתחלק עם בן/בת הזוג בכסף. הכסף הפך מכסף פרטי לכסף משותף.
ההיבט הרגשי
בכל מקרה יש מי שנפגע רגשית לפני הפרידה. אם הוא חושב שנעשה לו עוול והוא זה שהביא כסף רב יותר לקופה המשותפת, הוא יכול לחשוב שיש פה חוסר צדק נוסף.
הוא גם נפגע במהלך הקשר וגם נפגע בכך, שלכאורה, לוקחים ממנו כספים שהביא מלפני הנישואים.
זה עלול להחמיר את המשבר ולפרנס היטב עורכי דין משני הצדדים.
ההמלצה שלי
קבלת החלטות כלכליות על בסיס רגשי היא מוטית ולכן במקרים רבים שגויה.
עדיף לא לערב רגשות בתהליך חלוקת הרכוש המשותף, ככל שזה ניתן.
גישור עדיף כלכלית, וכנראה עדיף גם בהקשרים אחרים, על מלחמות משפטיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה