שלושה מיתוסים על עצמאים

מיתוס 1: לעצמאי יש חופש לעשות את מה שהוא רוצה

לא נכון

המציאות: עצמאי חייב להשיג הכנסות מעבודתו. ברמת התפקוד היומיומי הוא חייב להתאים את עצמו לצרכים ולרצונות של לקוחותיו. לפעמים הוא נאלץ לבצע עבודות משעממות, לעבוד עם לקוחות בעייתיים או לא נעימים (לרוב מדובר באחוז קטן מהלקוחות, שהם כאלה) ולעבוד בלוחות זמנים קשים עד בלתי אפשריים. 

דוגמה קטנה: לא אחת ראיתי בסופרמרקט נחילי זבובים על פירות וירקות. העובד האחראי עומד ומסתכל ואינו מגרש אותם. לעובד השכיר בסופרמרקט יש חופש לגרש זבובים או לא לגרש אותם.

האם אתם מתארים לעצמכם תופעה דומה אצל בעל דוכן עצמאי בשוק? לבעל הדוכן ברור לגמרי: אם לא יגרש את הזבובים, הלקוחות ילכו לדוכן אחר נטול זבובים ופרנסתו תיפגע. לבעל הדוכן העצמאי אין חופש, הוא חייב לגרש את הזבובים.  

ברמה הפילוסופית, אפשר לטעון כי לעצמאי יש חופש גדול יותר כי הוא בחר בעיסוקו והוא יכול להחליט, אבל גם זה לא נכון במקרים רבים. לא תמיד בוחרים להיות עצמאי ודרגות החופש הן נמוכות, כאשר אין מדובר בעצמאי, שהביקוש לשירותיו או מוצריו אינו עולה על ההיצע. 

נקודות למחשבה:

1. האם עובד שכיר במקום, שאין בו חשש מפיטורים (שירות ציבורי, ועדים חזקים), אינו זה שיש לו את החופש הרב ביותר?

2. האם עצמאי בעל דרגת החופש הגדולה ביותר, אינו מי שמוגדר פורמלית כעצמאי, אלא מי שאינו תלוי בהכנסתו לפרנסתו?

מיתוס 2: עצמאיים מרוויחים יותר משכירים

לא מדויק.

המציאות: נתוני הלמ"ס (נכון לשנת 2010) מראים כי ההכנסה החודשית הממוצעת של משפחה, שבראשה עומד שכיר הייתה 16,693 ש"ח ברוטו ו 13,869 ש"ח נטו.
ההכנסה הממוצעת ברוטו של משקי ביית שבראשם עומד עצמאי הייתה 19,548 ש"ח וההכנסה נטו הייתה 15,313 ש"ח. הפער הוא בסדר גודל של 10% לטובת עצמאים. 

צריך לזכור כי מדובר בממוצע. ברור כי ישנו מספר קטן יחסית של  עצמאיים, שהכנסתם גבוהה בהרבה מהכנסתם של שכירים והם מטים את הממוצע כלפי מעלה. המסקנה היא שכרם של מרבית העצמאיים, אינו גבוה משמעותית משכרם של שכירים.

נקודות למחשבה:

1. איך מתחשבים בחוסר יציבות ההכנסות של עצמאיים לעומת יציבות ההכנסות של שכירים? לעצמאי עשויים להיות מספר חודשים ללא שכר או עם שכר נמוך מאד. 

2. איך מודדים את ההטבות הגלויות של שכירים: הפרשות סוציאליות (פנסיה, קרן השתלמות, דמי הבראה, ביגוד, מתנות לחג, טלפון, רכב)?  הטבות אלו מוערכות בדרך כלל בכשליש עד חצי מהשכר. 

3. איך מודדים את ההטבות החבויות של שכירים (נופשונים, ארוחות, הנחות, ביטוחים קיבוציים, הלוואות בתנאים טובים, מיזוג בקייץ, קירור בחורף וכיו"ב)? 

4. האם להביא בחשבון את זה ששכירים מקבלים דמי אבטלה ועצמאיים לא? 

5. במה דומים עצמאיים לפנסיונרים? לשתי הקבוצות הוצאות קטנות רבות, שחלות עליהן במקום על מקום העבודה (שליחת פקס, צילום מסמך, עטים, ניירות להדפסה, ציוד מחשוב בסיסי, שיחות טלפון וכו').  

מיתוס 3: עצמאיים יכולים לדווח על הוצאות עסקיות אמיתיות ומדומות ועל ידי כך לא לשלם מיסים או לשלם שיעור מזערי של מיסים וכתוצאה מכך להרוויח הרבה יותר משכירים.

לפעמים לא מדויק. לפעמים לא נכון.

המציאות: על מנת לדווח על הוצאות בהיקף רחב צריכות להיות הוצאות כאלה בין אם הן אמיתיות ובין אם אין מדומות. עצמאי לא יכול להתעשר מכך שידווח על קניית מחברות לילדיו לבית הספר כהוצאה עסקית (זו דוגמה להוצאה עסקית מדומה).

ישנן קבוצות עצמאיים שיש להן הוצאות עסקיות אמיתיות בהיקף כספי ניכר, שאפשר להוסיף להן הוצאות מדומות דומות. כך למשל אישה המנהלת צהרון למספר גדול לפעוטות וקונה עבורם מזון יכולה לקנות מזון גם עבורה ובני ביתה (הוצאה עסקית מדומה), מי שיש לו הוצאות עסקיות על צי רכב יכול להוסיף הוצאות מדומות על רכב פרטי.

אבל ישנן קבוצות עצמאיים שעיסוקם אינו מאפשר "ניפוח" לא-חוקי של הוצאות בהיקף משמעותי, דוגמה: לעצמאי בעל מקצוע חופשי, המוכר את הידע והמיומנות שלו ומועסק על ידי לקוח או מספר מצומצם של לקוחות כשהעבודה מתבצעת במשרדי לקוחותיו עשויות להיות הוצאות עסקיות מעטות ומוגדרות היטב. 

לדווח על הוצאות עסקיות והוצאות עסקיות מדומות בהיקף רחב יש תנאי הכרחי: הכנסות מספיק גבוהות. כפי שכבר ראינו במיתוס 2 לחלק מהעצמאיים אין הכנסות כאלה. 

נקודות למחשבה:

1. האם דווח על הוצאות עסקיות אמיתיות של עצמאים הוא תוספת הכנסה? קרוב לוודאי שלא. הם נאלצו להוציא בפועל את ההוצאות במקום להשתמש בהכנסה  לחיסכון או צריכה.

2. האם כל עצמאי מוכן לעבור על החוק ולדווח על הוצאות מדומות בסכום גבוה, כאילו הן הוצאות אמיתיות?

3. מי מהעצמאיים מרוויח משמעותית מדווח על הוצאות עסקיות מדומות? ככל שאחוז המס לתשלום גבוה יותר מרוויחים מכך יותר.

4. מה קורה במקרים בהם ההוצאות העסקיות האמיתיות גבוהות מהסכום המותר לדווח כהוצאה? כך למשל עבדתי תקופות ארוכות, חמישה ימים בשבוע, בערים רחוקות ממקום מגורי. ההוצאות על רכב היו גבוהות מהאחוז המוכר על ידי מס ערך מוסף. הברירה היא בין לדווח לפי ברירת המחדל המוכרת לבין דווח אמיתי גבוה יותר,המחייב ביורוקרטיה ואפשרות לחקירה מדוע הדווח שלי גבוה מהדווח המוכר. את הזמן הכרוך בחלופה השנייה אף אחד לא יחזיר לי או לעצמאי אחר. הבחירה שלי ושל אחרים היא לוותר על ההתעסקות בזה ולדווח לפי ברירת המחדל.

5. מה העלות של תשלום מקדמות מס גבוהות מדי בשנה עסקית פחות טובה מקודמתה? העצמאי משלם מראש יותר מיסים לרשויות ומקבל החזרים רק במחצית השנה שבאה אחריה. רמז: לא כל הרשויות השלטוניות נדיבות כמו מס הכנסה ומשלמות ריבית או ריבית ראויה על ההפרשים המגיעים לעצמאי.

השורה התחתונה

אין ארוחות חינם.
 
המידע במאמר זה אינו מותאם אישית לכל קורא, מציג רק חלק מההיבטים עיקריים המשפיעים על ההחלטה ואינו מנתח אותם לעומק ולכן פוסט זה אינו תחליף לייעוץ מקצועי. לייעוץ ואימון בכלכלת המשפחה אתם מוזמנים לפנות אלי באמצעות:
טלפון: 054-4480616

נשים וכסף

אינני קורא של העיתון לאישה. בשהותי באילת יצא לי לעין בעיתון זה בספא של המלון במהלך המתנה לעיסוי. גיליתי כתבה מעניינת של נאוה ננר, הניזונה מניסיונה האישי.

עיקרי הכתבה:

• נשים נרתעות מעיסוק בכסף. במקרים רבים משום שהנושא אינו מעניין אותן.

• גם כשהן עובדות ומרוויחות שכר מכובד, הן משאירות לבעל לנהל את הצדדים הכספיים.

• ננר עצמה עבדה בעבודות מכובדות עם שכר ראוי אבל בעלה היה זה, שניהל את כל ההיבטים הכספיים של המשפחה. כשהתגרשה, מצאה את עצמה במשבר גם בהיבט של ההתנהלות הכספית. בלית ברירה למדה להתנהל: על מה להוציא כסף, איזה הוצאות הן בגדר מותרות, שאינה יכולה להרשות לה ולילדיה וכיו"ב.

• המסר המרכזי של המאמר הוא שנשים צריכות לעסוק בנושאים הכספיים ולא לסמוך רק על בן-הזוג, שינהל את הצד הכלכלי של חיי המשפחה.

ניסיוני האישי

ניסיוני האישי כיועץ ומאמן בכלכלת המשפחה וסתם מהיכרות עם משפחות ונשים, דומה למה מתארת נאווה ננר.

בלא מעט מקרים, נשים ללא בן-זוג התקשו בהתנהלות כלכלית. כאשר נפרדו מבן הזוג (אם משום שבן-הזוג הלך לעולמו או אם משום שבן-הזוג הלך למקום אחר) זה היה כרוך במשבר.

למותר לציין, שחוסר המיומנות בהתנהלות כספית אינו הקושי היחיד במצב של אובדן בן-זוג: עלול להיות משבר רגשי, קשיים רגשיים של ילדים,  צורך בהתנהלות בנושאים אחרים בהם טיפל בן-הזוג ולפעמים גם קושי כלכלי אובייקטיבי: ההוצאות הכספיות של אישה הנותרת לבד עם ילדים, אינן קטנות. ההכנסות קטנות בהרבה.

יעל (שם בדוי כמו כל השמות המופיעים כאן) התאלמנה במפתיע והצעד הכלכלי החשוב ביותר, שלימדתי אותה היה ביצוע פעולות בסיסיות בניהול חשבון בנק, למשל: מעקב סדיר אחת לתקופה אחרי היתרה ואחרי הפעולות, שבוצעו בחשבון הבנק. היא גם למדה, שטובתה אינה בראש מעייניהם של פקידי הבנק שלה (ראו גם: מה אנחנו לא יודעים על ניהול חשבונות בנק).

נעמה, שהתגרשה לפני זמן קצר, למדה על הזכויות הבסיסיות המגיעות   לה (ראו גם: ידע הוא כוח - חוסר ידע הוא חולשה. חוסר ידע בסיסי גרוע עוד יותר).   

רונית למדה לבחון את פוליסות הביטוח שלה, על מנת להימנע מכפל ביטוח ומביטוח אירועים, שבגינם אף פעם לא תקבל תמורה כלשהי מחברת הביטוח. 

ואורנה (אם חד-הורית) למדה לשלוט בהוצאות ולהגדיל את ההכנסות, על מנת לצאת מתהליך התרסקות כלכלי בגין הוצאות גדולות מהכנסות.

המקרה המדהים ביותר בעיני הוא של גילה, רופאה העובדת במקצועה, שבתקופת נישואיה חשבון הבנק אליו נכנסה משכורתה, היה על שם בעלה בלבד וכשהייתה צריכה כסף פנתה לבעלה. 

נקודת המבט שלי

אני בהחלט מצטרף למסר המרכזי של נאוה ננר בעיתון לאישה: נשים צריכות להיות שותפות מלאות להתנהלות הכלכלית של משפחתן.

איני בטוח שמניסיונה האישי של ננר, אפשר להסיק לגבי נשים רבות, שלא רכשו מיומנות וניסיון בהתנהלות כלכלית,  במשבר לאחר פרידה מבן-זוג: על פי המאמר, ננר התמודדה עם המשבר בכוחות עצמה. לא כולן יכולות לעשות זאת: ישנן נשים שזקוקות לייעוץ ואימון כלכלי (במאמר מוסגר: לא רק נשים. יש גם גברים וגם משפחות שבהן שני בני זוג הזקוקים לייעוץ ואימון כלכלי, על מנת לשנות את התנהלותן).

המידע במאמר זה אינו מותאם אישית לכל קוראת וקורא, מציג רק חלק מההיבטים עיקריים המשפיעים על ההחלטה ואינו מנתח אותם לעומק ולכן פוסט זה אינו תחליף לייעוץ מקצועי. לייעוץ ואימון בכלכלת המשפחה אתם מוזמנים לפנות אלי באמצעות:
טלפון: 054-4480616

האם אנחנו יודעים מה גובה ההכנסות שלנו?

מקור התמונה: אתר gov.il

בפוסטים קודמים עסקתי בהשלכות של חוסר ידע על ההתנהלות הכלכלית של משפחות. ראו למשל: ידע הוא כוח - חוסר ידע הוא חולשה. חוסר ידע בסיסי גרוע עוד יותר ומה אנחנו לא יודעים על ניהול חשבונות בבנק?  

אחד הדברים הבסיסיים ביותר לצורך התנהלות כלכלית סבירה הוא ידיעת גובה ההוצאות החודשיות וגובה ההכנסות החודשיות.

לא כל כך קל לדעת מהו גובה ההוצאות. יש לנו סוגים רבים של הוצאות. להלן רשימה לא ממצה: מזון, דלק וטיפולים לרכב, דיור (משכנתה, שכר דירה, וועד בית ועוד), חשמל, מים, ארנונה, גז, טלפון, קוסמטיקה, מספרה, חופשים ונופשים, חוגים לילדים, ספרי לימוד וצרכי בית ספר, תרבות ופנאי (הצגות, קונצרטים, סרטים, חוגים למבוגרים, פעילויות ספורט וכיו"ב), מחשבים, אינטרנט, כבלים וטלפונים חכמים (או לא חכמים). 

לעומת זאת מקורות ההכנסה של שכירים הם לרוב מעטים וברורים: משכורת של בת-הזוג, משכורת של בן-הזוג וקצבת ילדים מהמוסד לביטוח לאומי. בכל זאת לא מעט משפחות אינו יודעות מהי ההכנסה החודשית שלהן

מדוע יש משפחות שאינו יודעות מה גובה הכנסתן החודשית?
הכשל הבסיסי הוא חוסר ידע בקריאת מסמכים כלכליים. כפי שרוב האנשים אינם קוראים את הדווח של קרנות הפנסיה שלהם ואינם קוראים את הדווחים התקופתיים של קופות הגמל וקרנות ההשתלמות שלהם, כך אינם קוראים או אינם קוראים נכון את תלוש המשכורת שלהם.

טעויות עיקריות בהבנת תלוש המשכורת על קצה המזלג
טעות 1: התייחסות לסכום השכר נטו או הסכום הנכנס לחשבון הבנק כגובה ההכנסה החודשית. 
זו הטעות הבסיסית ביותר והמשמעותית ביותר.
כבר ראיתי אנשים בתפקידים בכירים, שהכנסתם גבוהה, מספרים, שההכנסה שלהם מעבודתם היא בסדר גודל של שכר מינימום. הם לא ניסו לרמות, אלא התייחסו לשכר נטו כגובה הכנסתם.
השכר נטו הוא השכר ברוטו ממנו מחסירים את כל הניכויים.
את הניכויים אפשר לחלק לשתי קבוצות:
1. ניכויי חובה, כגון: מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות. 
2. ניכויי רשות, למשל: החזר הלוואות, חברות בקאנטרי קלאב או החזר על רכישת מחשב במבצע לעובדים.

ניכויי החובה, אינם חלק מההכנסה החודשית שלנו. אין לנו בחירה לעשות בהם משהו אחר.
ניכויי הרשות הם חלק מההכנסה שלנו ועל מנת לדעת מה ההכנסה החודשית האמיתית שלנו, צריך להוסיף אותם לשכר נטו.

מי שמנכים לו מתלוש המשכורת על חברות בקאנטרי קלאב, בחר להוציא חלק מהמשכורת שלו לצורך זה. ההכנסה שלו אינה שונה מהכנסתו של מישהו, שעובד במקום עבודה אחר ובחר לשלם את אותו סכום לקאנטרי קלאב באמצעות כרטיס אשראי ולא באמצעות תלוש המשכורת (אם גובה השכר של שניהם זהה ויתר הניכויים זהים, השכר נטו של חברו יהיה גבוה יותר).  

גובה ההכנסה שלו אינו שונה מגובה ההכנסה של חברו העובד באותו מקום עבודה ושכרו זהה ובחר להפקיד בתוכנית חיסכון את הסכום שהוא משלם לקאנטרי קלאב. 

עכשיו הבננו מדוע אותם בכירים חושבים ששכרם קרוב לשכר המינימום. פשוט מאד, יש להם ניכויי רשות בסכומים גבוהים ולכן השכר נטו שלהם נמוך. ברוב המקרים, קריאת תלוש המשכורת של אותם בכירים, תגלה החזרי הלוואות חודשיים בסכומים של אלפי ש"ח (או אפילו יותר). 
מי שבחר לקחת הלוואות, דומה למי שבחר לעשות מנוי לקאנטרי קלאב.  

טעות 2: התעלמות מרכיבי שכר תקופתיים
הרכיב הבולט הוא דמי הבראה. מרכיב זה ניתן אחת לשנה. גובהו הוא תלוי במקום העבודה, בהיקף המשרה ובוותק. כך למשל, עובד מדינה, העובד 10 שנים במשרה מלאה, היה זכאי לדמי הבראה של 3,780 ש"ח בשנת 2012 (חושב באמצעות מחשבון דמי הבראה של חברת חילן).  מרכיב שנתי נוסף שכיח הוא תוספת ביגוד. עשויים להיות גם מרכיבים שנתיים קבועים נוספים ומרכיבים שנתיים משתנים, כגון: בונוס שנתי (ההתייחסות לבונוס אינה צריכה להיות כאל מרכיב הכנסה תקופתי, משום שלא בהכרח יינתן ושיעורו אינו ידוע). 
עובד הבוחן תלוש שבו אין תוספות שנתיות יעריך שההכנסה שלו נמוכה יותר מאשר היא באמת. 
עובד שבוחן תלוש שבו תוספת דמי הבראה, עשוי להעריך בטעות שההכנסה שלו גבוהה מאשר היא באמת. 

התחום האפור
לא כל הניכויים מהתלוש הם ניכויי חובה או רשות. יש גם תחום אפור, שבפוסט זה אין  צורך להיכנס אליו. להמחשה אביא דוגמה. ניכוי לקרן השתלמות נמצא בתחום האפור. לכאורה מדובר בניכוי רשות. כמעט כל מעביד ישמח לשמוע שעובד, אינו מעוניין בניכוי לקרן השתלמות.
הסיבה פשוטה: על כל שקל המנוכה מהעובד לקרן השתלמות, המעביד מפריש מספר שקלים (ברוב המקרים  3 ש"ח על כל ש"ח של העובד) לאותה קרן, השייכת לעובד.
המציאות היא שכל העובדים, אולי למעט מספר זניח של חריגים, בוחרים שינכו מהם לקרן השתלמות. הן משום, שגם המעביד מפריש כסף לזכות העובד והן משום שהעובד זכאי להטבות מס בגין חיסכון זה. כך שהלכה למעשה זה ניכוי הקרוב יותר לחובה מאשר לרשות.

לסיכום
לא מעט משפחות אינן יודעות אפילו מה גובה הכנסתן. ללא ידע בסיסי זה, קשה מאד לבצע התנהלות כלכלית שוטפת. ללא קריאה נכונה של נתונים בסיסיים בתלוש המשכורת, לא ניתן לדעת מה גובה ההכנסות. בדרך כלל מספיק לתקן את הטעות הבסיסית של בלבול בין גובה ההכנסה לבין השכר נטו (הסכום הנכנס לחשבון הבנק), על מנת לקבל הערכה סבירה של גובה ההכנסה.

מה אנחנו לא יודעים על ניהול חשבונות בבנק?

לפני כעשרים וחמש שנים רכשתי משהו בשוק בתאילנד. המחיר היה ארבעה באט. נכון ליחסי ההמרה בין מטבעות אז, מדובר בסכום של פחות מש"ח אחד. מיהרתי להוציא את המטבעות על מנת לשלם. 

המוכרת הסתכלה עלי כמו על מטורף ואמרה: מה אתה לא מתווכח על המחיר? 

אם קניתם אי-פעם בשוק במזרח הרחוק (לא רק בתאילנד), במזרח התיכון או אפילו בירושלים העתיקה, אתם יודעים בוודאי, שהתמקחות על המחיר היא חלק אינטגרלי מתהליך הקניה. 

פוסט זה הוא המשך של פוסט קודם שכותרתו: ידע הוא כוח - חוסר ידע הוא חולשה. חוסר ידע בסיסי גרוע עוד יותר. הפוסט הנ"ל עסק באי-ידיעת הזכויות המגיעות לנו. 

פוסט זה עוסק (באופן בסיסי בלבד) בחוסר ידע אחר: חוסר ידע באופן ההתנהלות מול בנקים. 

מה הקשר בין השוק המזרחי לבנק שלי?

אין דמיון בין המראה המכובד של סניף הבנק והפקידים הלבושים בקפידה לבין שווקים מבולגנים, צפופים, ססגוניים ולא תמיד נקיים.

יש דמיון רב בתהליכים: אם לא מתמקחים, משלמים הרבה יותר.

אופן ההתמקחות דומה: מבקשים הנחה, מציעים מחיר נמוך הרבה יותר, פונים לדוכן השכן או לבנק המתחרה וכיו"ב.

מרבית המשפחות אינן יודעות זאת או אינן מאמינות ביכולתן להשיג הנחות, בריביות ובעמלות. 

האינטרס של הרוכל בשוק הוא למכור ברווח.

האינטרס של הבנק הוא להרוויח מאיתנו. שניהם יהיו מוכנים להתפשר  ולהרוויח פחות מאשר לא להרוויח בכלל.

מידת הגמישות של הבנק תלויה לא רק ביכולת המיקוח של הלקוח, אלא גם באופן בו מעריך הבנק את הלקוח. כך למשל, הבנק יהיה פחות גמיש מול משפחה של מובטלים בגיל שמעל לחמישים, החיים מקצבאות ואין להם חסכונות.

הוא יהיה הרבה יותר גמיש במקרה של משפחה, שיש לה נכסים פיננסים בשווי גבוה או משפחה, שרמת השכר שלה גבוהה או בעלי פוטנציאל השתכרות גבוה (עובד/ת צעיר/ב בעל/ת שכר נמוך במקצוע שבו ההכנסה היא בדרך כלל גבוהה). 

על מה משלמים וכמה משלמים?

לא תמיד משפחות יודעות על מה הן משלמות עמלות וריביות. גם במקרים בהם ידוע על מה משלמים לא תמיד יודעים כמה משלמים.

דוגמאות:

1. יש פעולות שמשלמים עליהן עמלות. אין די בידיעה שמשלמים על הפעולה. לפעמים העמלה על ביצוע הפעולה באמצעות פקיד בנק גבוהה פי כמה מהעמלה על ביצוע אותה פעולה באמצעות האינטרנט.

2. משכת כסף באמצעות כספומט. אם הכספומט נמצא בקיר של סניף של הבנק שלך, ייתכן שלא תשלם כלל עמלה על המשיכה. לעומת זאת אם הוא נמצא בקיר של סניף של בנק אחר, קרוב לוודאי שתשלם עמלה על אותה פעולה.

3. אחת העמלות היקרות ביותר היא דמי ניהול (דמי משמרת) בתיק השקעות. עמלה כזו עלולה להגיע למאות שקלים לרבעון.
מי שאינו יודע את גובהה של העמלה הזו, לא יתמקח על שיעורה. דווקא בעמלה זו אפשר להשיג עשרות אחוזי הנחה. 

אין צורך ביתרות גבוהות (גם כשהסימן המופיע לפניהן חיובי)
ללא ספק שאוברדרפט או מינוס בחשבון הבנק הוא דבר שלילי תרתי-משמע. גם על יתרה חיובית גבוהה מפסידים כסף. בייעוצים בכלכלת המשפחה שעשיתי ראיתי משפחות עם יתרות כספיות חיוביות של עשרות אלפי שקלים (ולפעמים יותר), שאין צורך צפוי של שימוש בהם במהלך החודשים הקרובים. על הכסף לא מקבלים (לרוב) ריבית והתוצאה היא שחיקת ערכו בגלל האינפלציה.

ישנן משפחות אחרות שיודעות קצת יותר: הן סוגרות את הכספים העודפים בפיקדון שקלי (לרוב יומי) ומרוויחות סכומים קטנים, ללא סיכון.
אמנם להרוויח מעט עדיף על פני לא להרוויח כלל. מה שאותן משפחות אינן יודעות שהרווח הוא הפסד. הריבית נמוכה מגובה האינפלציה, כך שערך הקנייה של הכסף קטן (על אף שבשקלים מופיע מספר גבוה מאשר היה קודם). נוסיף לכך גם מס רווחי הון בשיעור של 15% מהרווח הנומינלי (הרווח המספרי. למשל: הרווחנו 100 ש"ח על פיקדון שקלי, נקבל רק 85 ש"ח, משום ש 15% מס נגבה במקור).

לא כאן המקום לפרט, חלופות אחרות להשקעת היתרה הגבוהה בחשבון הבנק(או בפיקדון השקלי), בהן אפשר להרוויח רווחים ריאליים. 

חיסכון לילדים
מה לא עושים למען ילדינו? רובנו אוהבים את הילדים שלנו ומוכנים לעשות כמעט הכל על מנת שיהיה להם טוב (יש גם כאלה שמנסים להגשים את החלומות שלהם, שלא מומשו, באמצעות הגשמתם על ידי ילדיהם). 

השאיפה הרגשית לדאוג לטובת הילדים באה לידי ביטוי גם בהיבט הכלכלי. אנחנו רוצים לדאוג לכל מחסורם, להגשמת רצונותיהם ולחיסכון כספי להבטחת עתידם. כאשר אין לנו מספיק משאבים כספיים, רבים מאיתנו יוותרו על דברים עבור עצמם, על מנת להבטיח שלילדים לא יחסר דבר. 

הגישה שלנו בהתנהלות כלכלית עבור ילדינו היא רגשית. בנקים וספקי שירותים ומוצרים אחרים מתייחסים לנושא באופן כלכלי טהור, ללא שמץ של מעורבות רגשית.

הבנקים מנצלים את הגישה הרגשית שלנו, על מנת למכור לנו חסכונות למען עתידם של ילדינו. 
אין רע בחיסכון בכלל ובחיסכון עבור ילדים בפרט, להיפך במקרים רבים זה מאד רצוי, אבל לא בכל המצבים ובכל התנאים זה נכון לחסוך עבור ילדים.

זה לא רציונלי, שמשפחה המשלמת עבור אוברדרפט ריביות של 5%-6% יותר מאשר היא מקבלת בתוכנית חיסכון לילדיה. 
עדיף לסגור את האוברדרפט ואחרי כן לחסוך עבור הילדים, ללא תשלום ריבית גבוהה על האשראי. 
לא מעט סניפי בנקים מציעים למשפחות עם אוברדרפט קבוע, לחסוך סכום קטן כל חודש בתוכנית חיסכון על שם ילדיהם (ועל ידי כך להגדיל את האוברדרפט ואת הכנסות הבנק ממנו ואת הכנסות הבנק מתוכנית החיסכון).

זה גם לא נכון לחסוך בתוכנית חיסכון ייעודית לילדים, שהתשואה בה נמוכה מתוכנית מקבילה, שאינה מיועדת דווקא לילדים (כפי שקורה לא מעט). 
גם אם לתוכנית יש שם יצירתי, צריך לדעת מה הפרמטרים הכלכליים של התוכנית. 

הבחירה האישית שלי במצבים בהם התשואה בתוכנית לילדים הייתה נמוכה יותר, הייתה לפתוח את תוכניות החיסכון על שמי ולנהל רישום עצמאי לאיזה מילדי שייכת כל תוכנית. 
קל לנהל רישום כזה באמצעות גיליון אלקטרוני למשל.

מעריב מנקודת המבט של כלכלת המשפחה

רבים עוסקים במצבו העגום של העיתון מעריב מנקודות מבט שונות.

יש העוסקים בנושא בהקשר של חופש העיתונות. אחרים מתמקדים במצבה הכלכלי העגום של העיתונות הכתובה בעולם כלו ובתחליפים שלה (טלוויזיה ויותר ממנה אינטרנט) הנוגסים כבר היום בחלק גדול מעוגת הפרסום.

יש העוסקים בפירמידת החברות של טייקון זה או אחר ובמניעים לאו דווקא ענייניים, שמאחורי רכישת עיתון מפסיד. 

אחרים מתמקדים דווקא בניהול הלא מוצלח של העיתון.

היבט חשוב ביותר, הוא ההיבט של מפעל המפטר כ 2,000 עובדים (שבמקרה או לא במקרה הוא עיתון) ופרנסתן של משפחות המפוטרים.

בפוסט זה לא אעסוק אפילו בהיבט זה, שיש  לו נגיעה ברורה בכלכלת המשפחה.

הפוסט יתמקד בנושא ההפרשות הפנסיוניות.

ההפרשות הפנסיוניות - האם גם העובדים אשמים?

לצערי התשובה לשאלה זו עשויה להיות חיובית. 

בניתוח בפוסט זה, אני יוצא מתוך הנחה שיש אמת כלשהי בפרסומים מפיהם של עובדי מעריב ושל אחרים, לפיהם לא הופרשו עבורם תשלומי מעביד לפיצויי פיטורין, לפחות לגבי חלק מתקופת עבודתם (אם הפרסומים אינם נכונים, אפשר לגנוז פוסט זה), על אף שבהסכמי העסקתם צוין במפורש שיופרשו.   

ברור שהאשם העיקרי הוא מי שלא הפריש את הכספים המגיעים לעובדים, לקרן פנסיה, ביטוח מנהלים או קופת גמל.

איפה טעו העובדים?

תלוש המשכורת, אינו המקום הנכון לבדיקה, האם התבצעה הפרשה פנסיונית או הפרשה לפיצויי פיטורין. 

כבר היו דברים מעולם: בתלוש המשכורת של עובדים במגזר הפרטי ובמגזר הציבורי הופיעו ניכויי עובד וניכויי מעביד לפנסיה. המעביד, לא העביר אותם או לא העביר את חלקם לגורם הפיננסי המנהל את החיסכון הפנסיוני של העובד. 

המקום הנכון לבדיקה הוא בדווחים השנתיים של הגורם הפיננסי, המנהל את החיסכון הפנסיוני ו/או כספי הפיצויים של העובד. 

כל גורם כזה, חייב בדווח שנתי לכל אדם המנהל אצלו חיסכון כזה. 

(בחלק מהמקרים הגורם חייב הגורם הפיננסי גם בדווח רבעוני). 

חברות הביטוח ובתי ההשקעות, אינם נוהגים להפר את חובתם החוקית לדווח ללקוחותיהם. כך שקרוב לוודאי, שכמעט כל עובדי מעריב קיבלו דווחים שנתיים כאלה.

בדווחים אלה מופיעים תשלומי מעביד, שהועברו בפועל לזכות העובד. לגבי כל תשלום מצוינת מהותו (למשל: פנסיה, פיצויים), מצוינים סכומים לפי חודשים ומצוין הסכום הכולל שהצטבר לזכות העובד. 

חברות הביטוח ובתי ההשקעות אינם יודעים מה נכתב בתלוש המשכורת של העובד. הם יודעים ומדווחים רק על סכומי הכסף, שהמעביד העביר אליהם לזכות העובד. 

עובד, שהיה קורא בעיון את הדוחות השנתיים הנ"ל היה מגלה מיד, שלא הופרשו לזכותו כספים לצורך פיצויים באותה שנה (או הופרשו רק חלק מהתשלומים לפיצויי פיטורין עבורו).

נראה איפוא, שטעותם של העובדים הייתה שלא קראו או לא הבינו את הדוחות השנתיים שקיבלו.

האם מדובר רק בעובדי מעריב?

בפירוש לא. מדובר בבעיה כללית של מרבית העובדים השכירים ומרבית העובדים העצמאיים, שאינם קוראים את הדוחות השנתיים המגיעים מחברות הביטוח ובתי ההשקעות (יש כאלה המשאירים אותם במעטפות סגורות מבלי לפתוח אותן). 

בדוחות עלולות להיות טעויות אחרות ולא רק אי-העברת כספי מעביד לטובת הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורין עבור העובד.

שתי הסיבות העיקריות לכך שמרבית הציבור אינו קורא או אינו מבין את הדוחות התקופתיים המתייחסים לפנסיה ופיצויי פיטורין הן:

1. חוסר ידע המקשה על הבנת הדוחות.

2. הדוחות אינם ידידותיים לקורא הלא-מקצועי. הם כוללים פרטים רבים, שניתן היה לוותר עליהם ואינם מאורגנים באופן המיטבי המאפשר להבין במהירות את מה שהתרחש בתקופת הדווח מתוך החלק המסכם של הדוח.  

השורה התחתונה

פנסיה ופיצויי פיטורין הם נושאים חשובים ולכן אסור להתעלם מדווחים שנתיים העוסקים בהם. מרבית העובדים בישראל, אינם קוראים או אינם מבינים דוחות אלה ולמעשה מתעלמים מהם. לפעמים מגלים את הטעות מאוחר מדי. לטובת עובדי מעריב, אני מקווה שלגביהם עדיין לא מאוחר מדי.

הכל סיכונים: הסיכונים שמלווים אותנו וההתמודדות איתם

במצגת הבאה אני מציג כיצד צריך לנהל סיכונים. המצגת נוגעת בסיכונים האישיים הפשוטים ביותר אותם אנחנו מנהלים נכון גם מבלי לחשוב על כך (למשל: חציית כביש). בניהול סיכונים של חברות ומדינות ובניהול סיכונים בכלכלת המשפחה.

את כל סוגי הסיכונים הנ"ל מסיכונים פשוטים ועד לסיכונים מורכבים ומסיכונים אישיים ועד סיכונים לחברות גדולות ומדינות, ניתן לנהל באותה שיטה ובאותה מתודולוגיה בסיסית המתוארת במצגת.
לצפיה במצגת לחצו כאן.

הסוסים ברחו עכשיו ננעל את האורווה

בפוסט קודם שכותרתו: ניהול סיכונים בכלכלת המשפחה - כיצד ומדוע?

עסקתי בניהול סיכונים. התייחסתי בעיקר לסיכונים, שבהם למשפחה שלא ניהלה את סיכוניה חסר כסף לאחר התרחשות אירוע כלכלי.

כך למשל האירוע פרישה לפנסיה. הבעיה: גמלת הפנסיה קטנה מדי לצורך קיומו וקיום משפחתו. 

דוגמה אחרת למשפחה שאין לה בכלל חסכונות ונצלה את כל האוברדרפט שלה, התקלקלה מכונת כביסה. היא צריכה לקנות מכונת כביסה חדשה. הבעיה: אין מקור כספי לרכישה. 

הנושא שלא עסקתי בו בפוסט הנ"ל, הוא ניהול סיכונים בחסכונות הכספיים.

משפחות חוסכות כסף על מנת לענות על הצרכים שלהן, אם וכאשר מתרחש אירוע סיכון כלכלי (למשל: פיטורים מעבודה) או על מנת לממש יעדים כלכליים (כגון: רכישת דירה, לימודים של הילדים, חתונה, בר מצווה, טיול בחו"ל).

המצב בו משפחה מאבדת חלק ניכר מחסכונות (שלפעמים הושגו בעמל רב ובמחיר של ויתור על הוצאות), בגלל ניהול לא ראוי של סיכונים, צריך להטריד. התוצאה עלולה להיות חוסר יכולת לממש את היעדים הכלכליים שלשמם נחסכו הכספים.

בפוסט זה אעסוק בנושא של ניהול סיכונים של חסכונות משפחות. הגורם המידי (trigger) לכתיבת פוסט זה היה פניות של אנשים אלי בשאלה: האם למכור את מנית IDB או לא? אין לי רישוי והסמכה לשוק ההון ולכן תשובות על שאלה כזו לא יקבלו ממני.

ברור לגמרי שמי ששואל אותי בעיתוי כזה  (אחרי הערת עסק חי של IDB) לא יודע לנהל סיכונים. 

נדמה כל מניה, איגרת חוב או מופע של מכשיר פיננסי אחר לאורווה. את סכום הכסף המושקע בה לסוסים.

השאלה שנשאלתי על מניית חברת IDB, אנלוגית לשאלה: האם לנעול את האורווה אחרי שמרבית הסוסים כבר ברחו ממנה?

התשובה שלי היא: בואו נבדוק האם לנעול אורוות אחרות, שהסוסים הנמצאים בהן טרם ברחו.
במונחים של מופעים של מכשירים פיננסיים ניתן לתרגם את השאלה לשאלות כגון:

• האם אתם מחזיקים מניות או אגרות חוב של חברה של טייקון אחר הנמצא במצוקה (מה שהתפרסם ביחס לנוחי דנקנר וקבוצת IDB אולי יתפרסם עליו בעוד שלושה או ארבעה חדשים או ייתכן אף גרוע מזה)?

• האם אתם מחזיקים באגרות חוב של חברה בבעלות טייקון שמצבו טוב אבל החברה באגרות החוב שלה נמצאת בצרות והטייקון חובב התספורות, לא יכניס את ידו לכיסו על מנת לשלם לכם?

• למה לעסוק רק בטייקונים? אולי אתם מחזיקים במניות של חברה, שאינה שייכת לטייקון, ונמצאת במצב לא טוב ועתידה לוט בערפל?

סיכונים בניהול חסכונות: רמת הסיכון בהשקעה
זהו החלק האינטואיטיבי ביותר והקל ביותר להבנה. ישנם מכשירים פיננסיים מסוכנים יותר ומסוכנים פחות. בתוך אותו מכשיר, לדוגמה מניות, יש מניות מסוכנות יותר ממניות אחרות, בגלל מיצובה של החברה המנפיקה אותן או מסיבות אחרות. 

מי שמשקיע באמצעות בית השקעות, בנק או חברת ביטוח, מחויב  לחתום על טופס, בו מופיעה רמת הסיכון שבחר בה.

בחירת רמת הסיכון נעשית על ידי המשפחה. בחירה נבונה מושפעת מפרמטרים כמו: גיל (בדרך כלל מבוגרים לוקחים פחות סיכונים, משום שהם עשויים לממש את ההשקעה מוקדם יותר מצעירים) ומצב כלכלי (מי שיש לו פנסיה גבוהה וכמה דירות שהוא משכיר, יכול לקחת יותר סיכונים, ממי שהפנסיה שלו צנועה וההשקעות שלו הן  נכסיו הפיננסיים היחידים). 

חשוב להבין שבלא מעט מקרים ככל שהסיכון גדול יותר, גם הסיכוי להרוויח יותר עשוי להיות גדול יותר.

סיכונים בניהול חסכונות: מי אחראי על ניהול ההשקעה?
נושא זה פחות מובן למשפחות. זו גם הסיבה שנשאלתי את אותה שאלה על מניית IDB.
שאלת מפתח: מי האחראי על אופן ההשקעה ועל המעקב אחריו?
קיים רצף של רמות אחריות, שבקצה האחד המשפחה היא האחראית הבלעדית ובקצה השני הגורם המקצועי המנהל את ההשקעה הוא האחראי. להלן תיאור הרצף מאחריות מלאה של המשפחה:

• אחריות מלאה של המשפחה - משפחה יכולה להחליט שהיא רוכשת בכוחות עצמה תוכניות חיסכון, פיקדונות, מניות, אגרות חוב, תעודות סל וכיו"ב. היא יכולה לעשות את זה בארץ ו/או בחו"ל.

• אחריות המשפחה עם ייעוץ של גורם מקצועי - המשפחה בוחרת מניות, אגרות חוב וכיו"ב על בסיס של ייעוץ מקצועי. היועץ המקצועי צריך להתריע מדי פעם על צורך בשינויים עקב שינויים בתנאי השוק. זהו המודל בו עובדים הבנקים בישראל. למרות שמשפחות חותמות על הסכם ייעוץ המפרט בדיוק את אחריות הבנק ואת אחריות המשקיעים, יש משפחות החושבות שהבנק מנהל ולא רק מייעץ. 

• ניהול שוטף על ידי גורם מקצועי באחריות המשפחה - המשפחה יכולה לרכוש מכשירים פיננסיים שמישהו מקצועי מנהל בהן את ההשקעה למשל קרנות נאמנות.

• אחריות וניהול של גורם מקצועי - זה מודל העבודה בניהול תיקים בבתי השקעות ובחברות ביטוח וניהול פוליסות פיננסיות על ידי חברות הביטוח. המשפחה קובעת את רמת הסיכון. הגורם המקצועי מנהל ומדווח. עדיין רצוי לעקוב תקופתית אחרי ההשקעה, כי כל אחד יכול לטעות.

סיכונים בניהול חסכונות: רמת המיומנות

שאלת מפתח: מה הקשר בין האחראי ורמת המיומנות של המשפחה?
אם יש במשפחה מישהו, שמבין היטב את שוק ההון והמכשירים הפיננסיים השונים ובנוסף לכך יש לו את הזמן והרצון לעקוב אחרי ההשתנות המתמדת של המצב הכלכלי בכלל והאפיקים בהם השקיע בפרט, הוא בהחלט יכול היות האחראי.

זה אינו המצב השכיח. ככל שרמת המיומנות נמוכה יותר, כך גדל הצורך באחריות של גורם מקצועי. 
כאשר רמת הידע והמיומנות נמוכה מתקשים להבין גם את רמת האחריות של גורם מקצועי מעורב.

השורה התחתונה
ניהול סיכונים נכון של חסכונות המשפחה, מחייב קביעת רמת סיכון בהשקעה המתאימה למצבה של המשפחה.
יותר קשה לבחור את רמת האחריות של המשפחה ושל גורם מקצועי מעורב.
חשוב להתאים את רמת האחריות של הגורם המקצועי לרמת המיומנות של בני המשפחה: ככל שרמת המיומנות נמוכה יותר, כך צריכה לגדול אחריות הגורם המקצועי. 
כאשר אין התאמה בין המיומנות לאחריות הסיכון עלול להיות גדול ממה שחשבתם.

אבא כספומט. אמא בנקומטית

כספומט בחולון. מקור התמונה: ויקיפדיה 
זכויות יוצרים: 

• CC BY-SA 4.0
• נוצר על ידי:  Chenspec מרץ 2024

איזה הורה אינו רוצה שילדיו יהיו מאושרים? 

מדוע לא לספק להם את כל מה שהם צריכים: אוכל, ביגוד, חוגים, חופשות וכיו"ב? 

התשובה החיובית לשאלות אלה אולי טריביאלית, אבל ההתנהלות בחברה שבה תרבות הצריכה היא חלק מהותי מאורחות החיים, יותר מורכבת. 

מה גורמת לנו תרבות הצריכה?

קונפורמיות חברתית (הרצון לעשות את מה שאנחנו רואים שעושים שכנים, עמיתים לעבודה או ללימודים, חברים ובני משפחה), מבצעים ופרסומות מכוונים אותנו לצרוך יותר ממה שבאמת אנחנו צריכים.

כשצורכים יותר מוציאים יותר כסף.

מרבית האנשים, צריכים להרוויח יותר כסף, על מנת להגדיל את ההוצאות השוטפות שלהם.

בשביל להרוויח יותר, צריך לעבוד יותר קשה ובמקרים רבים גם לעבוד יותר שעות.

כשעובדים יותר קשה נשארים פחות זמן ופחות אנרגיה לדברים אחרים. 

ילדים ונוער בעידן הצריכה

מה שתואר בסעיף הקודם ביחס לצריכה בכלל, נכון גם לגבי ילדים. 

מצד אחד, ההורים מושפעים מאותם גורמים המניעים את תרבות הצריכה גם לגבי צריכת מוצרים ושירותים עבור ילדיהם, כלומר: רוכשים עבורם גם מוצרים ושירותים שאין בהם צורך.

מצד שני, חלק גדול מהפרסומות בארץ (ועוד יותר בארצות-הברית) מכוונות ישירות לילדים ולנוער. ההנחה היא שילדים, במיוחד ילדים צעירים, יושפעו יותר מהפרסומות וירצו לקנות מוצרים מבלי להבין שמדובר לפעמים במוצרים יקרים ולאו דווקא הכרחיים. 
לילדים יש השפעה על ההורים, שכאמור בפתיח של פוסט זה, מעוניינים באושרם של ילדיהם ולכן מוכנים לקנות עבורם את מה שהם מעוניינים בו. 

המעגל הרע של הגדלת הצריכה של ילדים

כמתואר בתחילת הפוסט, צריכת היתר, מחייבת יותר שעות עבודה ויותר מאמץ בעבודה. להורה המותש והעסוק, לא נשאר זמן רב לבילוי במחיצת ילדיו. 

ההורה כאמור מעוניין באושרם של ילדיו ולכן לפעמים הוא מרגיש נקיפות מצפון על כך, שאינו מבלה מספיק במחיצת ילדיו. 
הדרך להשקיט את המצפון היא היענות למאוויו החומריים של הילד: ההורים קונים כמעט כל דבר שהילד חפץ בו. ממחשב וטלפון חכם דרך חוגים ועד ממתקים. 

נזכיר שוב, חלק ממאוויו של הילד נובעים מפרסום ממוקד ילדים וחלק אחר מקונפורמיות חברתית ("אם לחברים שלי יש iPhone4 אז גם  אני צריך").

המעגל שנוצר:

• הגדלת הצריכה של הילד על מנת ל"השקיט את המצפון" של ההורה, מגדילה את ההוצאות.
• כדי להתמודד עם הגדלת ההוצאות, צריך לעבוד עוד יותר קשה, מה שמשאיר להורה עוד פחות זמן ואנרגיה על  מנת לבלות עם הילד.
• פחות זמן עם הילד - יותר ייסורי מצפון
• יותר ייסורי מצפון - יותר הוצאות כספיות על הילד על מנת להשקיט את המצפון
• הגדלת הצריכה של הילד על מנת ל"השקיט את המצפון" של ההורה, מגדילה את ההוצאות.

חזרנו לתחילת המעגל. את ההמשך אתם כבר מכירים מהתיאור המופיע מספר שורות למעלה.   
  

האם רק לילד חסר לנו זמן?

לא גם לעצמנו וגם לבן/בת הזוג.
הזמן שחסר לנו לעצמנו הופך אותנו לכאלה, שיש להם פחות חוויות, שאפשר לשתף בהן את הילד ופחות התנסות וידע, בנושאים שאינם קשורים לעבודתנו. גם אם בכל זאת נמצא זמן לבלות עם הילד אולי כבר לא נהיה מספיק מעניינים.
עוד סיבה לתסכול ועוד סיבה "לקנות" אותו באמצעים של צריכה.

הזמן שאין לנו לבן/בת הזוג עלול להביא לריחוק ולפעמים, גם לפרידה וגירושים.
אנחנו מבינים שממצב כזה ילדים נפגעים.
מה עושים על מנת לפצות אותם? מפצים אותם חומרית: חופשה בחו"ל, רכישת מחשב משוכלל יותר ו/או טלפון חכם מדור חדש יותר, מסעדות, חוגים, בילויים. 
חזרנו שוב למעגל הרע של ההוצאות כי הפיצוי החומרי של הילד, גם בהקשר זה, מחייב יותר עבודה וכתוצאה מכך פחות זמן עם הילד.

לסיכום

ההורים הופכים מהורים למעין מכשירי בנק אוטומטיים מהם הילד יכול למשוך כספים ולהוציא אותם על מוצרי צריכה ופעילויות כרצונו.

איך בכל זאת מתמודדים עם הבעיה?

המפתחות להתמודדות עם הבעיה הם:

1.  ניתוק מתרבות הצריכה  
המשפחה צריכה להוציא את מה שהיא צריכה ולא את מה, שדוחפים אותה להאמין שהיא צריכה לרכוש.

2. ההוצאות אינן יכולות לעלות על ההכנסות
המצב של משפחות בישראל הוא, בדרך כלל, מצב בו ההוצאות עולות על ההכנסות.
דוגמה לנתונים המראים זאת אפשר למצוא במאמר הבא בעיתון כלכליסט המצטט מחקר של מכון מדגם.  

3. להתחיל לחסוך בהוצאות ההורים ולא בהוצאות הילדים
ללא דוגמה אישית, הניסיון לחסוך בהוצאות הילדים נועד לכישלון. הורים הנוסעים לטיול לחו"ל, שאינם יכולים להרשות לעצמם מבחינה כלכלית, יתקשו לשכנע את ילדיהם לחסוך בהוצאות על בילויים.
אם, הקונה בגדים יקרים בכל חודש (מעבר ליכולת הכלכלית של המשפחה) תתקשה לשכנע את ביתה בת העשרה, שלא לנהוג כמוה. גם האב המכור לטלפונים החכמים היקרים ביותר, יתקשה לשכנע את בנו בן ה 8 שלא לקנות דגם מתקדם של iPhone, שמחצית מחבריו רכשו. 

4. ללמד את הילדים לשלוט בהוצאות ולנהל אותן
למשל באמצעות נתינת סכום קבוע של דמי כיס. בכל מקרה יש לקבוע גבולות להוצאות (לא כספומט, לא שק פתוח ולא כרטיס אשראי). 

5. לבצע פעילויות משותפות עם הילדים
זהו מפתח חשוב ביותר. הפעילות המשותפת משתנה בהתאם  להעדפות המשפחה ולגיל הילדים. הרעיון הוא לייצור קשרים בין הורים לילדים, שאינם רק כספיים , על ידי כך להימנע מרגשות אשם ומההוצאות הכספיות על ילדים הנובעות  מהם. 
קל להגיד וקשה לעשות: ההורים צריכים לפנות את הזמן והילדים צריכים לרצות לעשות פעילויות משותפות עם הורה או הורים.

האם הנושא של פוסט זה מטריד אתכם? בייעוץ בכלכלת המשפחה  נושא זה יכול לעלות כחלק מהתייחסות להתנהלות הכלכלית של המשפחה. אם אתם מעוניינים בייעוץ צרו קשר באמצעות:

1. טלפון: 054-4480616

2.  באמצעות דוא"ל: avi.rosenthal@gmail.com

פנסיה: מה אפשר ללמוד מהעבר על העתיד?

בשני הפוסטים הקודמים עסקתי בפנסיה.

בראשון שכותרתו: לאן הולכת הפנסיה שלך? הצגתי את שלושת הרבדים ואת הבעיות מזווית ראיה של הפרט ושל מי שמשלם לו. הסיבה העיקרית לבעיות היא העליה בתוחלת החיים.

כותרתו של השני: מה קרה בביטוחי המנהלים בישראל? בפוסט זה התמקדתי בביטוח המנהלים ובבעיות שנוצרו, עקב השימוש במקדם המרה קבוע הנקבע ביום ההצטרפות לביטוח המנהלים.

בפוסט זה אסקור בקצרה את מה שהתרחש בעבר על מנת לנסות להבין מה צפוי לקרות בעתיד ומה כדאי ואפשר לעשות היום.

על מנת לתאר את מה שקרה, אתייחס בנפרד לרובד הראשון ובנפרד לרובד השני. ברובד השני אתייחס לכל מכשיר לחיסכון פנסיוני בנפרד. 

הרובד הראשון: ביטוח לאומי

גיל המינימום לקבלת קצבת זיקנה היה עד יוני 2004 היה 65 שנים לגברים ו 60 שנים לנשים.
החל ממועד זה הועלה הגיל ואין קריטריון אחיד לגיל קבלת הקיצבה.
לכל אחד מהמינים יש שני גילים רלבנטיים:
1. גיל הפרישה שהוא 62 לנשים ו 67 לגברים. בגיל זה זכאים לקבל קיצבה מהמוסד לביטוח לאומי בכפוף לגובה ההכנסה.
2. גיל הזכאות בגיל זה זכאים לקבל קיצבת זיקנה ללא קשר למבחן הכנסה. גיל הזכאות לנשים הוא 65 ולגברים הוא 70.


מסקנה: המגמה היא לתת פחות קצבת זיקנה בגלל עלייה בתוחלת החיים ובגלל קשיים כספיים של המוסד לביטוח לאומי.
אפשר לצפות בעתיד לעלייה בגיל בו מתחילים לקבל קצבת זיקנה ו/או להקטנת גובה הקצבה. 

הרובד השני: פנסיה תקציבית

פנסיה תקציבית הוא החיסכון הפנסיוני הטוב ביותר מבחינת החוסך. זכאים לקבל אותה נבחרי ציבור, עובדי מדינה, אנשי צבא קבע, שוטרים, מורים וקבוצות נוספות של עובדי ציבור. העובד צובר זכויות פנסיה והמעביד (ברוב המקרים המדינה) משלם לו מתקציבו.

המנגנון מבוסס על צבירה של אחוזים. לגבי רוב הקבוצות, מדובר בצבירה של 2% על כל שנת עבודה. לצורך החישוב לוקחים את שכרו האחרון של העובד ממש לפני פרישתו והוא מהווה בסיס לחישוב הפנסיה (לפעמים מוסיפים לו גם דרגה או שתיים לצורך חישוב הפנסיה). 


בנוסף לכך שהפנסיה מובטחת, יש לפנסיה תקציבית שני יתרונות בולטים:
1. החישוב הוא לפי משכורת אחרונה במערכות, שבהן ההתקדמות בשכר תלויה בוותק.
כתוצאה מהתלות בוותק ברוב המקרים, המשכורת האחרונה תהיה גבוהה יחסית למשכורות בשנים קודמות ולכן סביר, שהפנסיה תהיה גבוהה יחסית.
2. עד לפני מספר שנים לא נוכה משכרו של העובד סכום כלשהו לצורך חיסכון פנסיוני.
בשנים האחרונות התחילו לגבות משכר העובד באחוזים נמוכים בהרבה מאשר במכשירים פנסיוניים אחרים. ביחד עם התחלת ההפרשה משכרו של העובד לפנסיה, הוסיפו הפרשות של המעביד והעובד לפנסיה צוברת (בפנסיה צוברת מקבל העובד את מה שהוא צבר באופן אישי ולא אחוזים משכרו  על פי מספר שנות עבודתו) מהחלק הלא פנסיוני בשכרו של העובד.  


כתוצאה ממנגנון הפנסיה התקציבית, צוברת המדינה התחייבויות עתידיות בסכומים גבוהים מאד, לפיכך בשנת 2001 נפסקה קליטת עובדי מדינה במסלול של פנסיה תקציבית.  
גיל הפרישה לפנסיה הועלה מ 65 ל 67 לגברים ומ 60 ל 62 לנשים. גיל זה חל גם על פנסיה תקציבית.
בכוחות הביטחון בהם עובד שפרש קיבל פנסיה תקציבית החל מגיל 40  הועלה גיל הפרישה.


מסקנות:
1. תנאי הפנסיה התקציבית הם בתהליך של הרעת התנאים.
2.  פנסיה תקציבית הפך ל"מועדון סגור" ללא מצטרפים חדשים. ככלי חיסכון פנסיוני אינו רלבנטי כמעט לכל למי שאינו כלול בהסדר זה.

הרובד השני: קרנות הפנסיה הוותיקות הגרעוניות

קרנות הפנסיה הוותיקות הגרעוניות היו מנגנון הסתדרותי הדומה לפנסיה התקציבית. המוכרות והגדולות ביניהן הן מבטחים ומקפת.  גם בהן קיבלו עובדים פנסיה על בסיס צבירה של 2% לשנה ועל פי המשכורת האחרונה. בשונה מפנסיה תקציבית, העובדים והמעבידים שילמו לקרנות, אבל שילמו אחוז נמוך יחסית ורק בשלב, שבו כבר הגיעו לגרעון אקטוארי (סכום הצבירה היה קטן מסכום ההתחייבויות הפנסיוניות) העלו את אחוזי ההפרשה. כל זה לא הועיל והגרעון האקטוארי שלהן, הגיע בשנת 1991 ל 25 מיליארד ש"ח ובשנת 1996 ל 53 מיליארד ש"ח. 


לגירעון תרמו מדיניות השקעה לא נבונה של קרנות הפנסיה, נכונות לקחת התחייבויות מופרזות של הבטחת תנאי פנסיה למצטרפים חדשים,  עלייה בתוחלת החיים, ומחסור במצטרפים צעירים חדשים (שבלט במיוחד בקרן לפועלי בניין כאשר מרבית כוח העבודה בענף זה היו לא-ישראליים).


הממשלה שלקחה על עצמה את תשלום הגרעון האקטוארי התנתה זאת בהרעת התנאים לחוסכים בקרנות ובמניעת הצטרפות עמיתים חדשים לקרנות. 


מסקנות:
1. תנאי הפנסיה בקרנות הפנסיה ההסתדרותיות הורעו וייתכן שיורעו שוב בעתיד.
2.  קרנות הפנסיה ההסתדרותיות הפכו ל"מועדון סגור" ללא מצטרפים חדשים. ככלי חיסכון פנסיוני אינן רלבנטיות לכל למי שלא היה חבר בהן במועד הלאמתן בשנת 2003. 

הרובד השני: קרנות הפנסיה הוותיקות המאוזנות

קרנות הפנסיה הוותיקות המאוזנות, הן קרנות פנסיה שהוקמו לפני שנת 1995 ולא צברו גרעון אקטוארי. חוסכים חדשים אינם יכולים להצטרף אליהן. קרנות אלה נבנו כקרנות בהן הסכום שחוסך מקבל נקבע על פי סכום החיסכון שצבר. הגדרה לא לגמרי מדויקת, משום שמאחורי הסכום החודשי שיקבל מסתתרות הנחות. שתי ההנחות הבעייתיות הן:
1. הנחה ביחס לתוחלת החיים - אם תוחלת החיים גדלה בקצב מהיר יותר מההנחה אז הקרן תשלם בממוצע יותר חודשי קיצבה ועלולה להיקלע לקשיים כספיים. פתרון, לא מלא, לבעיה זו הוא מקדם ההמרה המשתנה, שהוזכר בפוסט הקודם. מקדם ההמרה נקבע בסמוך לפרישה לגמלאות. 
2. הקרנות מניחות תשואה שנתית ריאלית של 3% לשנה. ברור שאפשר להניח הנחות כאלה ביחס לאגרות חוב ממשלתיות בתשואה מובטחת של 4.86%, שבהן מושקעים 30% מכספי קרנות הפנסיה, אבל ספק גדול אם ההנחות תקפות לגבי יתר 70% מההשקעות. בשנים האחרונות ירדו התשואות באפיקים סולידיים להרבה פחות
מ 3% ובאפיקים אחרים היו גם הפסדים ריאליים.    
כתוצאה מכך צפויים קשיים גם לקרנות הפנסיה הוותיקות המאוזנות ויש כאלה החושבים, שהן יצטרכו להרע את התנאים לחוסכים.


האם ומתי תחזור התשואה על השקעות סולידיות להיות מעל ל 3%?
לא המומחים לשוק ההון ובוודאי לא אני, שאיני מקצוען בתחום, יכולים לנבא.


גם אם נתעלם לרגע, ממקדם ההמרה המשתנה, המקטין את גובה קצבת הזיקנה שנקבל מהקרנות, היו כבר הרעות בתנאי החיסכון הפנסיוני במסגרת הקרנות הוותיקות המאוזנות. ניתן לחלק את החוסכים לשלוש קבוצות:


קבוצה 1 בעלת התנאים הטובים ביותר: אלה שהתחילו את החיסכון הפנסיוני בקרנות לפני 1995.
קבוצה 2 בעלת תנאים טובים פחות: אלה שהתחילו את החיסכון בין ינואר 1995 לסוף מרץ 1995.
קבוצה 3 שכוללת את אלה שהתחילו בחיסכון אחרי סוף מרץ 1995 ותנאי החיסכון שלה גרועים יותר.


מסקנה: זה אולי כבר משעמם לחזור על מסקנות דומות לאפיקי החיסכון הקודמים שהוזכרו, אבל גם תנאי החוסכים באמצעות קרנות הפנסיה הוותיקות המאוזנות הורעו וצפויים להיות מורעים בעתיד.
 גם הן הפכו ל"מועדון סגור" ואינן רלבנטיות למצטרפים חדשים.


הרובד השני: קרנות הפנסיה החדשות
קרנות הפנסיה החדשות הוקמו בשנת 1995 או מאוחר יותר. 
גם קרנות הפנסיה החדשות הן קרנות מאוזנות, בהן הסכום שחוסך מקבל נקבע על פי סכום החיסכון שצבר. 
גם בהן מושקעים 30% מהכספים באגרות חוב ממשלתיות בתשואה של 4.86%. 
כספים שנצברו עד אפריל 1997 ניתן למשוך (במגבלות של גיל מינימלי מעל ל 60 ובמגבלות של וותק מינימלי בקרן) , כקצבה חודשית או בבת אחת. החל מתאריך זה ניתן למשוך את הכסף, גם כאן תחת מגבלות אלה, אבל רק כקצבה חודשית.


מסקנות
1. גם במסלול חיסכון פנסיוני זה יש הרעה בתנאים עם הזמן.
2. המסקנות ביחס לקרנות הפנסיה הוותיקות המאוזנות תקפות גם לגבי קרנות הפנסיה החדשות, משום שמדיניות ההשקעה דומה.

הרובד השני: ביטוח מנהלים

כבר כתבתי בפוסט הקודם לא מעט על ביטוח מנהלים ועתידו הלוט בערפל כמכשיר פנסיוני לחוסכים חדשים מתחת לגיל 55.


אם נבחן את ההיסטוריה של ביטוח מנהלים באופן שטחי נראה:
1. חיסכון עם תשואה מובטחת צמודה למדד עם יותר מ 4% ריבית. למצטרפים עד שנות ה 80 המאוחרות
2. חיסכון עם תשואה מובטחת צמודה למדד עם ריבית של 3% עד 1990. 
3. פוליסות משתתפות ברווחים אחרי שנת 1990. השם "משתתפות ברווחים" הוא שם קצת יפה וקצת מטעה לפוליסות, שאף אחד לא מבטיח תשואה כלשהי להשקעות בהן. החוסך הפנסיוני תלוי בתנאי השוק וביכולת ההשקעה של הגורם הפיננסי באמצעותו הוא חוסך. 
אני מניח, שבשנים האחרונות השם פוליסות משתתפות בהפסדים הוא שם מתאים יותר מאשר פוליסות משתתפות ברווחים.


לגבי הפוליסות ללא תשואה מובטחת, חשוב להבין עוד  ממד של חוסר יציבות: המועד הקובע לחישוב גובה הקצבה הוא מועד הפרישה לגמלאות. נפל בחלקך לפרוש בתקופה של ירידות חדות באפיקי ההשקעה, ייתכן שהפסדת אחוזים או אפילו למעלה מ 10% מהקצבה שתקבל בכל חודש. פרשת בתקופה של עליות חדות, הרווחת כמה אחוזים כל חודש.

מסקנות:
1. תנאי החיסכון בביטוחי המנהלים הורעו בעבר ולא הוטבו מאז שנות ה 90 בשום תקופה, זמנית ככל שתהיה.
2. ביטול מקדם ההמרה המובטח למצטרפים חדשים החל משנת 2013, מעמיד בספק את עצם קיומו של ביטוח מנהלים ככלי לחיסכון פנסיוני בעתיד (למעט קבוצות קטנות וספציפיות של אוכלוסיה). 

הרובד השני: קופות הגמל

לפני הרבה שנים, הממשלה הנפיקה אגרות חוב צמודות למדד בריבית גבוהה, עבור קופות הגמל. כתוצאה מכך הוו קופות הגמל מסלול חיסכון פנסיוני עם תשואה גבוהה מובטחת. בנוסף לכך זכו החוסכים להטבות מס.


תקנון קופות הגמל אפשר לחוסכים למשוך את כספם אחרי 15 שנות חיסכון. התוצאה הייתה, שמרבית החוסכים פדו את כספם אחרי 15 שנה מתחילת החיסכון. קופות הגמל הפכו למכשיר לחיסכון לטווח של 15 שנה ולא לאפיק חיסכון פנסיוני. 


על מנת למנוע זאת הפקדות לקופות גמל שנעשו אחרי תחילת שנת 2006, ניתן למשוך מקופות גמל רק אחרי גיל 60 (במתכוון אני לא מפרט מצבים חריגים ומשיכות עם תשלום 35% מס הכנסה). 


התיקון הבא היה החל משנת 2008: כספים שהופקדו לקופת גמל החל מתחילת שנה זו, ניתן לפדות רק אחרי שעברו חמש שנים מההפקדה הראשונה אחרי 2008 (גם אם החוסך עובר את גיל 60).
כמו כן נעשו השינויים הבאים:
1. לא ניתן למשוך את הכסף מקופת הגמל, אלא רק לקבל קצבה חודשית על פי הסכום שנצבר (למעט אנשים שיש להם פנסיה מעל לגובה מסוים).
2. חלק גדול מקופות הגמל הוגדרו כקופות גמל לא משלמות לקצבה. המשמעות היא שאת הכספים, שהופקדו בהן חייבים לצרף למכשיר פנסיוני אחר בעת קבלת גמלת פנסיה. הסכום שנחסך בקופת הגמל, יגדיל את הגמלה החודשית.


עד כאן לא התייחסתי להיבט של הבטחת התשואה.
במקביל להקשחת תנאי המשיכה בוטלה בהדרגה גם התשואה המובטחת על פי השלבים הכרונולוגיים הבאים:
שלב 1: הוקטנה בהדרגה הריבית על אגרות החוב הצמודות.
שלב 2: בוטלה התשואה המובטחת וקופות הגמל משקיעות את הכספים בשוק ההון במסלולים סולידיים ובמסלולים שאינם כאלה, לפי בחירת החוסך.

מסקנות
1. ככל שהצטרפת מאוחר יותר לקופת הגמל התנאים שלך פחות טובים הן בהיבט של ביטחון בתשואה והן בהיבט של מועד ואופן המשיכה.
2. גם אם הקדמת להצטרף, התנאים שלך הורעו בהקשר של הפקדות חדשות ולפעמים גם בהקשר של כספים שנצברו קודם.

המכנה המשותף בין שני הרבדים ובין המכשירים

המכנה המשותף בין הרובד הראשון של החיסכון הפנסיוני לבין כל אפיקי החיסכון הפנסיוני ברובד השני הוא תהליך מתמשך של הרעת תנאי החיסכון הפנסיוני: עבור אותה צבירה, מקבלים פחות כסף ולפעמים גם בגיל מאוחר יותר. 
הפגיעה היא בעיקר במצטרפים חדשים כשאלה שהקדימו להצטרף נפגעים פחות.

מה הן המשמעויות?

היות שתהליך הרעת תנאי החיסכון הפנסיוני הוא תהליך עקבי והיות שיש לכך סיבות רציונליות, שהבולטת בהן היא העליה בתוחלת החיים, ניתן לצפות להמשך המגמה של הרעת תנאי החיסכון הפנסיוני. 


ההמלצות הכלליות שלי (לצורך המלצה אישית צריך לפנות לייעוץ למומחה) הן:


1. הקדימו לחסוך לפנסיה. 
ככל שתצטרפו במועד מוקדם יותר ובגיל צעיר יותר, תצברו יותר חיסכון פנסיוני. מאד ייתכן, שתבטיחו לעצמכם תנאי חיסכון טובים יותר בהשוואה לתנאי חיסכון פנסיוני למצטרפים חדשים בעוד מספר שנים.
באופן אישי, מימשתי המלצה זו באמצעות חיסכון פנסיוני שהתחלתי עבור ילדי, שטרם התחילו לעבוד.

2. חסכו לפנסיה גם באמצעות רובד החיסכון השלישי.
היות שגובה הקצבה המבוססת על החיסכון ברבדים הראשון והשני צפוי להיות בעתיד קטן מאשר היה בעבר, מן הראוי לחסוך גם ברובד השלישי של חסכונות אישיים באפיקים, שהם לאו דווקא אפיקים פנסיוניים.
כך למשל, מי שירכוש דירה להשקעה בארץ או בחו"ל יוכל לייצר הכנסה קבועה שתשלים את גמלת הפנסיה שלו.

המידע במאמר זה אינו מותאם אישית לכל קורא, מציג רק חלק מההיבטים עיקריים המשפיעים על ההחלטה ואינו מנתח אותם לעומק ולכן פוסט זה אינו תחליף לייעוץ מקצועי.